מאה ועשרים סיבות

קליפ שהפקנו לקראת הבחירות. צפו, הפיצו, הפציצו

המלצות למראיינים

כבר שנתיים שאני מתמללת ראיונות של אקדמאיים לצרכי מחקר. סטודנטים לתואר שני וגם לדוקטורט שעושים מחקר איכותני מקליטים את הראיון ואז שולחים אלי לתמלול. אחרי ששמעתי המון ראיונות יש לי מספר המלצות למראיינים ואני רוצה לשתף אתכם בהן. אני רק מציינת כאן שאינני אקדמאית ומעולם לא ראיינתי וחקרתי בעצמי.

הראיונות הם חומר הגלם של המחקר שלכם. אתם רוצים שהם יהיו הכי מדויקים ורחבים שאפשר.

דבר ראשון כמה עניינים טכניים:

מכשיר הקלטה – המרכיב הראשון וההכרחי ביותר לראיון טוב. חבל שתשבו שעתיים ותראיינו ראיון מצוין ובסוף תגיעו הביתה ותגלו שלא שומעים כלום. אני ממליצה על MP3 SANSA CLICK של חברת SANDISK. אמנם זה לא מכשיר שנועד רק להקלטה אבל הוא מצוין ועולה בסביבות המאה ₪.  יש מכשירים יותר יקרים שעושים עבודה פחות טובה, אז כדאי לבדוק ולהקשיב בחנות לפני שקונים

זיכרו – מכשירים נהיו חלק אינטגרלי כל כך מחיינו, שאנחנו לפעמים שוכחים שיש להם את הצרכים שלהם – בטריות, בטריות להחלפה, מקום על המכשיר, הטענת המכשיר (המכשיר של סנסה שאני ממליצה עליו הוא ללא בטריות ויש להטעינו מראש). גם באמצע הראיון כדאי לבדוק שלא נגמרו הבטריות והמכשיר עובד.

מיקום המכשיר- מאד חשוב. אל תתביישו ושימו את המכשיר קרוב למרואיין. שימו לב לא לשבת רחוק מידי ממנו, כי גם השאלות וההערות שלכם חשובות בזמן ניתוח הראיון.

אם מראיינים בחוץ צריך לשים לב לרעשים אבל גם לרוח – המכשיר רגיש לרוחות ולהפרעות. אם חייבים לעמוד בחוץ אפשר לשים למרואיין את המכשיר בכיס החולצה. זה חוסם חלק מהרעשים החיצוניים.

אם יושבים בבית קפה אז שבו רחוק  מהמכונה המקציפה, ורצוי לשים לב שלא יושבים מתחת לרמקול.

הפסקות – פעמים רבות הראיון נקטע. שיחות טלפונים, שירותים, מישהו בדלת.. אני ממליצה לא לעצור את ההקלטה ולהתחיל אותה שוב, אלא פשוט לעשות pause. אחר כך יהיה לכם יותר קל לשלוח את הראיון וגם למתמלל לעבוד איתו. חבל סתם להשאיר את המכשיר פתוח, כי התשלום הוא על פי רוב לפי זמן ההקלטה וחבל שתשלמו סתם.

בדיקה – קודם כל בדקו את המכשיר לפני הראיון הראשון. תתאמנו בבית, תנסו מיקומים, תקשיבו לעצמכם. בנוסף, גם אחרי הראיון הראשון אבל אני ממליצה בכל ריאיון, הקשיבו לפחות לכמה דקות לפני שאתם שולחים את הריאיון לתמלול. חבל שתחזרו על אותה טעות שוב ושוב. אם אתם מקבלים ריאיון מתומלל ורואים שהיו שם הרבה פעמים שהמתמלל לא הבין מה המראיין אומר, תקשיבו היטב לריאיון הזה ונסו ללמוד איפה שגיתם. מרחק של המכשיר, רוח ברקע, קולות רקע שלא שמתם לב אליהם.

נסו זאת בעצמכם – תמללו ריאיון אחד בעצמכם. חשוב שתבינו כמה העבודה הזאת לא פשוטה. אני ממליצה לא לנסות לתמלל את כל הראיונות. זה אפשרי אם אתם מדפיסים עיוור, וזה יחסוך לכם כסף אבל חבל על הזמן שלכם. מה שאתם עושים בשבוע אני עושה בכמה שעות.

הקשיבו לראיונות – בזמן קריאת הראיונות (לאחר תמלול) קראו והקשיבו באותו זמן. גם כדי למצוא טעויות, כי יהיה לכם יותר קל להבין מלים שהמתמלל מתקשה להבין אבל גם כי יש הרבה מאד דברים שאי אפשר לתמלל. נימת הקול, גווניו ועוד. אני למשל כותבת כשהמרואיין צוחק, אבל קשה לתאר איזה מין צחוק זה.

הריאיון עצמו

לכאורה לראיין זה פשוט מאד. בסך הכל צריך בעיקר להקשיב, לא?

בין אם הריאיון שלכם הוא ריאיון מבוסס שאלות, ובין אם הוא ריאיון פתוח שנותן למרואיין לדבר בלי הרבה הכוונות, ההקשבה היא החלק החשוב. אבל להקשיב זה לא כל כך פשוט. כשאנחנו מקשיבים למישהו אחר מדבר, במיוחד אם זה בנושא שקרוב לנו (וכחוקרים תמיד נושא המחקר שלנו קרוב לליבנו גם אם אנחנו לא חלק מאוכלוסיית המחקר) תמיד בזמן שמרואיין מדבר קופצים לנו דברים לראש. מחשבות, הערות, רגשות (הרבה רגשות לפעמים). אנחנו מתאפקים שלא להתווכח, שלא להגיד – אבל אצלי זה..

לראיין זה כמו ללכת על קורה בשיווי משקל. אתם צריכים להיות הרבה דברים בבת אחת, ואני חושבת שמראיין טוב הוא בעיקר מראיין מודע. שיודע מתי קשה לו, שמוצא דרכים להתמודד עם הקשיים האלה אבל גם כזה שיודע במה הוא טוב ונשען על היתרונות.

למשל – מראיין שהוא חלק מאוכלוסיית המחקר יכול להשתמש בידע ובניסיון האישי שלו בשביל לדעת מה לשאול וגם איך. הוא יכול לבסס קירבה בקלות גדולה יותר ולייצר אמון אצל המרואיין. אך מצד שני הוא צריך להיזהר. לא להזדהות מידי, וגם לא להשליך מהסיפור שלו על הסיפור של המרואיין וגם לא להכניס את הסיפור שלו לתוך הריאיון בצורה נרחבת מידי.

בתור מראיינים אתם תמיד יכולים למצוא מה דומה ביניכם ובין המרואיין וליצור את המרחב הזה שבו אתם באים "מאותו מקום". גם אם אותו מקום לא קשור לנושא המחקר. זה יעזור לכם להרגיש איתו בנוח, וגם יעזור לו להיפתח.

עוד תחום שבו צריך למצוא איזון הוא בין להיות "מומחה" ללהיות "תם". מצד אחד אתם מגיעים למרואיין בכובע החוקר המשכיל היודע. התפקיד הזה חשוב, גם כדי שהמרואיין יסכים לדבר, גם שיהיה לו חשוב לדבר (לתרום לידע האקדמי). אתם מגיעים לריאיון אחרי שחשבתם ולמדתם הרבה על הנושא וזה חשוב שזה יורגש בריאיון. מרואיינים נפתחים יותר כשהם מרגישים שהמרואיין מבין על מה הם מדברים. אך מצד שני צריך לא לפחד לשאול. לא חשוב כמה קראתם ולמדתם, אתם הגעתם לריאיון כדי לשמוע מה יש למרואיין לספר. את הסיפור שלו לא שמעתם עדיין (גם אם שמעתם סיפורים דומים מאד). אם תניחו שאתם יודעים מה הוא הולך לספר, סביר להניח שתפספסו לפחות חלק מהסיפור שיש לו לספר. שאלות כמו – לא ירדתי לסוף דעתך, או – אתה יכול לחדד לי את הנקודה הזאת, או למשל להגיד מה אתם הבנתם בעניין מסוים כדי להיות בטוחים שהבנתם אותו נכון, כמו שהוא רצה שתבינו – כל אלה יעודדו את המרואיין לספר עוד. בנוסף, אם אתם לא מפחדים להראות טיפשים או לא יודעים, זה יכול לנטרל את הרצון של מרואיינים להשמע חכמים או למצוא חן בעיני החוקר.

דבר אחרון וחשוב מאד – תחבבו את המרואיין שלכם. בראיונות ששמעתי יכולתי לשמוע האם המראיין מחבב את המרואיין שלו. אני שמחה לספר לכם שבדרך כלל זה המצב. אולי בגלל שהחוקר מגיע מנקודה מאד סקרנית לגבי המרואיין – הנושא שאתם חוקרים מעניין אתכם, אתם באמת רוצים לדעת מה יש למרואיין להגיד. וחוץ מזה – חוץ מבמקרים נדירים, אפשר למצוא משהו לחבב בכל אדם. תמצאו בתוככם את המקום הזה כלפי כל מרואיין שלכם ותרוויחו ריאיון באווירה נעימה ופתוחה. זה לטובתכם. חבבו, היו סקרנים ובעיקר היו מכבדים את המרואיינים שלכם באשר הם.

סקרנות גם היא מפתח בעיני לראיון מוצלח. כשאתם באמת סקרנים לגבי המרואיין, ההקשבה שלכם טובה והוא מרגיש את זה. אנשים אוהבים לדבר על עצמם, והקשבה טובה ואמיתית וסקרנות אמיתית לגבי החיים שלהם ולגבי מה שיש להם להגיד היא לא משהו שקיים בחברה שלנו בכמויות גדולות. יש כאן סיטואציה שבה שני הצדדים מרוויחים.

זהו.. מקווה שהועלתי..
ואם יש לכם מה להוסיף, אשמח אם תוסיפו כאן בתגובות. (ואם לא הולך - תשלחו אלי asfanit@gmail.com)

תמלול ראיונות לעבודת דוקטורט ומאסטר ועבודות סמינריוניות - 054-8102529

תוספת למתמללים בעצמם
התוכנה שאני עובדת איתה היא express scribe. אפשר להוריד אותה בחינם.
F4 - עצירה, F7 - ללכת אחורה, F8 ללכת קדימה ו F10 להמשיך.
אני מצאתי שהכי מהר ונוח זה לעבוד עם טבלה שבה שורה אחת מודגשת והשניה לא (כדי להבחין בין המראיין והמרואיין). עוברים בי השורות עם TAB ולפחות לי זה הכי נוח. אחר כך איך בעיה בוורד להוסיף מצד ימין עמודות עם השמות, או להוריד בכלל את הטבלה. אם תרצו את הטבלה או הסברים נוספים אפשר לפנות אלי במייל. בשמחה. בהצלחה!

טנאת - מסעדה אתיופית צמחונית

מזמן לא כתבתי כאן המלצה, איכשהו הבלוג לקח כיוון אחר בזמן האחרון. אבל היום היתה לנו חוויה מופלאה שרציתי לשתף בה. הלכנו לקנות לנו מדפים במקור המדף (צ'לנוב 26) המקום הכי מדויק להזמין בו מדפים הביתה (מדפי מתכת, יש מליון צבעים ואפשר להזמין כל מידה). אבל זה לא הסיפור. ממול הציצה אלינו מסעדה אתיופית חדשה יחסית ומאד מגניבה. אחרי רכישת המדפים המוצלחת נכנסנו ובאמת לא התאכזבנו.
העיצוב פשוט ומקסים, וכך גם האווירה. המטבח פתוח לחלל המסעדונת, מוסיקה אפריקאית.
הזמנו איג'ירה לשתיים, בירה אתיופית ומיץ תפוחים שנסחט במקום (אומרים "נסחט" על תפוחים?)
בשביל מי שלא מכיר (ואם אתם מגיעים אל תהססו לשאול. קיבלנו הסברים לבביים) - אינג'ירה היא מעין פיתה אתיופית מאד גדולה, חמוצה בד"כ (כאן היא לא היתה חמוצה כל כך) שעליה מגישים את התבשילים. אוכל אתיופי בד"כ הוא גם מאד חריף, המנה במסעדה לא היתה חריפה (אולי קוראים לזה פיקנטית). לי זה היה חריף מספיק אבל מי שרוצה יכול לקבל גם חריפות גדולה יותר.
מומלץ לאכול בידיים, אבל אפשר גם לקבל מזלג אם מבקשים.. 

לצערי לא צילמנו, אבל מצאתי תמונות באתר הטבעונים.

ממליצה ביותר ביותר. שווה להגיע במיוחד.
טנאת - צ'לנוב 27, תל אביב. 077-4812513

להיות סנדק

חזרתי עכשיו הביתה מקצת זמן איכות עם האחיין שלי הקטן יואב. אמנם רוב הזמן הוא ישן, אבל בכל זאת בכל ביקור כזה יש איזה שהוא צעד נוסף של הקשרות.
בכל הדיונים והחשיבה על ילדים, פריון, מאמץ להבאת ילדים, הרצון של אנשים לילדים "שלהם" עולה בי שוב ושוב התהייה לגבי הפער בין כמה שאנשים רוצים ילדים ומה הם מוכנים לעשות בשביל להביא ילדים לעולם, בשביל להיות הורים ובין חוסר הקשר של הרבה מהם לילדים בסביבתם.
אני מתנצלת מראש אם אני חוזרת על דברים שאמרתי כבר בעבר.
בשביל זה יש לי בלוג.. בשביל לא להיות זהירה או לא חוזרת על עצמי.
מחשבה אחת היא - של מי הילד הזה? זאת אומרת מה זה אומר "הילד שלי", ולמה זה כל כך חשוב .לא רוצה להיכנס אפילו לשאלת הגנטיקה כן או לא, אבל אפילו ברמת הלהיות הורים. כשאנשים אומרים שהם רוצים להיות הורים, למה הם מתכוונים בעצם?
אני לא זוכרת למה אני התכוונתי.
אני מבינה למה אנשים רוצים ילדים בחיים שלהם. יש משהו באהבה של ילד שהיא נקיה, ושמחה כזאת. בכלל בילדים יש הרבה פעמים סוג של תמימות שאנחנו איבדנו מזמן. ילדים גוררים אותנו להתנהגויות מטופשות, לצחוק. יש הרבה סיבות.
אבל יש הרבה ילדים מסביב. והם מחפשים את הקשר איתנו.

נסו לדמיין לעצמכם - מבוגר שמגיע פעם בשבוע לבלות איתכם זמן. זה יכול להיות דוד, או חבר של ההורים או אולי שכן או שכנה נחמדים. והוא בא כל שבוע, כל שנה, במשך כל שנות ילדותכם.
האם מבוגר שכזה היה משמעותי בשבילכם פחות מהוריכם?

אחרי שנולדה בתי השלישית והצעירה הכרזתי שאני לא רוצה עוד ילדים ואחת הסיבות היא שאני רוצה שישאר לי זמן ומקום בלב גם לילדים "של אחרים". יש משהו בילדים שלא שלי שנותן משהו אחר. כשהאחיין שלי שמח לראות אותי, אני איפה שהוא מאמינה לזה יותר מאשר כשהבנות שלי שמחות לקראתי. הוא הרי לא צריך ממני כלום, ולהן הרי אין ממש ברירה..

באירופה יש פונקציה כזאת. קוראים לה סנדק. יצא לי לדבר עם כמה גרמנים צעירים שיש להם בני סנדקות ועל הקשר שלהם איתם. זה נשמע כמו קשר מאד רציני ובעל משמעות ואחריות. זה נשמע לי מקסים. ואין גם שום סיבה שזה יהיה רק עם ילד אחד. או שיקראו לזה בכלל בשם.

אולי כתגובת נגד לקמפיינים לעידוד ילודה, אני יוצאת בקמפיין לעידוד הסנדקות.
לכו על זה!

פוסט אורח של אורנה דונת - מחשבות על אי-אימהות

אני שמחה לפרסם כאן את המאמר שכתבה אורנה דונת בגיליון  האינטרנטי "נשים וטכנולוגיות רפואיות" של אישה לאישה.

אורנה דונת היא חוקרת וכותבת מוכשרת, שלמזלי גם יצא לי להכיר באופן אישי. את עבודת התזה שלה היא עשתה בנושא אנשים שרוצים להיות לא הורים, ואת עבודת הדוקטורט שעליה היא עומלת בימים אלה היא כותבת על הורים שהתחרטו. אני מאד ממליצה על הספר שלה - ממני והלאה, הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל.

בין "בחירה" ל"הסכמה" ל"רצון": מחשבות על אי-(אימהוּת)

במהלך העשורים האחרונים, במדינות רבות וישראל ביניהן, אימהוּת הולכת ומתנתקת בתודעה הציבורית מן התפישה כי היא גורל בלתי-נמנע שנכפה על נשים. אימהוּת הולכת וממוסגרת כבחירה אישית של סובייקטיות רציונליות, מיודעות ואוטונומיות שבפניהן פתוחה יותר מאפשרות אחת כאשר כל שעליהן לעשות הוא לבחור מתוכן כצרכניות נבונות שיודעות היטב מה הן רוצות ולמה הן זקוקות.

בנבכי חגיגה נאו-ליברלית, קפיטליסטית ופוסט-פמיניסטית זו, מתבצע סירוב עיקש להתבונן על רעיונות של "בחירה" ו"בחירה באימהוּת" בחשדנות הנדרשת: האם  כל אישה בישראל יכולה להיות לא-אֵם במידה וזהו רצונה? האם ישנה חלוקת משאבים שווה בכל המעמדות, בכל המוצאים, בכל הלאומים, הדתות והמסורות ביכולת לחיות כנגד הנורמה? האם איום בנידוי מהמשפחה או מהקהילה בעקבות אי-אימהוּת עולה בקנה אחד עם רעיון "הבחירה החופשית" של נשים? האם התייחסות למי שרוצה לא להיות אימא כאישה מקולקלת במקרה 'הטוב', וכ-לא-בת-אדם במקרה הרע, מסמנת קיומו של מרחב חופשי? האם שימוש ברגש החרטה כאיום כלפי נשים שרוצות לא להיות אימהוֹת או שמתלבטות בעניין – הנו עדות לאווירה של "בחירה"?

המענה הוא שלילי. אנחנו לא חיות במציאות חברתית בה ישנה גזרה שווה בין אפשרויות: גם אם ישנה אפשרות להכריע בין א' ל-ב', לא אחת, אפשרות ב' היא מבוי סתום שעשוי להוביל לסבל ולענישה כבדים מנשוא. במילים אחרות, גם אם בהחלטה להפוך לאֵם קיים פוטנציאל להתגלמותה של אישה כסובייקטית שרושמת את סיפורהּ הביוגרפי וכיכולה לנווט בתוכו, תנאי-חייהן של נשים מקבוצות חברתיות שונות תוחמים את גבולות מרחב תנועתן.

מעבָר לאימהוּת עשוי שלא לנבוע מבחירה בכלל ואישית בפרט אלא כפועל יוצא של נסיבות מקריות; והוא עשוי אף להיעשות תחת כפייה מרובת-פנים זאת בהתאם ל'משקלן' של נשים בשדה – כלומר בהתאם ליכולתן המובנית להפעיל 'משיכה או 'דחייה' של הכוחות החברתיים שמקיפים אותן.

והכוחות הם רבים. הם הכל מלבד לא-קיימים. אלו כוחות שלא מופעלים באמצעות אקדח שמוצמד לרקה, והם בעיקר מעמידים פנים כי הם מנומסים. הם לא מופעלים פיזית בהכרח אבל הם מפוזרים בכל מקום, מחלחלים לתודעה בשקט שקוף ועל-כן הם קשים לאיתור. אלו כוחות מנומסים משום שלכאורה ידם אינה במעל, אך יש להם שומרי-סף – כמו למשל משפחה ותקשורת או עמותות לעידוד ילודה, כמו-גם רופאות ורופאים - שעושים את העבודה עבורם. הם מנומסים משום שלא בהכרח ולא תמיד הם צועקים את עצמם בקולי-קולות אמנם, אך הם מדברים ללא הרף כך שלא נותר מרווח להשחיל מילה אחרת. וגם אם מילה אחרת מצליחה להשתחל בסדק צר שנוצר, היא מתויגת כזרה, כבלתי-שפויה, כבלתי-מוסרית וכראויה לגינוי.

כוחנות מנומסת לכאורה שכזו עשויה שלא לספק מרחב פתוח לבחינה אישית של מסורות-פריון: האם אני רוצה להיות אימא, ואם כן – למה? מה אני מבקשת לעצמי?

בחברה הישראלית מעודדת הילודה, שלא לומר משדלת הילודה – השאלה "למה" היא שאלה שמרבה להישאל מבחוץ, ותמיד בחד-סיטריות שנוטה אידיאולוגית. נשים שלא רוצות ילדים מוצאות עצמן ניצבות בפני גבות מורמות שתמהות: "למה? איך זה שאת לא רוצה ילדים?"; וכך גם אימהוֹת לילד/ה אחת/ד שנשאלות: "למה? למה הפסקת? למה את אימא רעה לילד/ת/ך היחיד/ה?". השאלה "למה את רוצה ילדים?" או "למה את רוצה יותר מילד אחד או יותר משניים?" או "למה את ממשיכה בטיפולי פוריות למרות שאולי מייסר וכואב לך?" – לרוב אינה נמצאת על סדר היום.

הלוואי והיינו יכולות לוותר על השאלה החיצונית "למה". "למה" – בהקשר ובטון מסוימים – היא מילת שאלה שנוטה להוביל אל מחוזות של התנצלות והצטדקות, וזו שאלה שלא אחת מובילה אותנו אל עבר דוכן הנאשמות, נאשמות שמצופות להוכיח את חפותנו מפשע שלא היה ולא נברא.

אך היעדר חד-סיטרי של סימן שאלה הוא זה שמייצר בדרכו סימן קריאה, כאילו ברור שכולנו רוצות להיות אימהוֹת; ברור שנעשה כל מה שנדרש ובמשך כמה זמן שיידרש כדי להיות אימהוֹת. ברור.

ולא. לא בהכרח ברור. יש להתחיל לדבר בקול רם ונחרץ יותר שלא בהכרח ברור.

מחקר שערכתי ושנכתב כעת, עוסק בחרטה על אימהוּת ונוגע בין היתר בדרכים שונות שהובילו נשים להיות אימהוֹת. הוא מלמד אותי שישנן נשים שהפכו לאימהוֹת בהסכמה, אך לא מרצון: נשים שרצו לא להיות אימהוֹת ונאלצו להכריע בין אפשרות גרועה מבחינתן (ללדת ולגדל ילדים) לאפשרות גרועה יותר מבחינתן (להיות מנודות מהמשפחה, להיות מגורשות מנישואין, לחיות את חייהן כ"כבשים שחורות" וכ"עופות מוזרים", לחיות תחת איום לפיו בוודאות עוד יגיע יום בו יוטל עליהן צל כבד של תחושת הפסד ושל חרטה מייסרת).

על-פניו, הן הסכימו. אז על-פניו, הן בחרו. אך מה בין "הסכמה" ל"רצון"? אינני הראשונה שמצביעה על ההבחנה בין "הסכמה" לבין "רצון". אלו מילים שמסמנות יחסי-כוח במערכות-יחסים מיניות ויש להתבונן דרכן גם על יחסי-כוח בזירת הפריון והילודה. לחשוב באמצעותן על אותם מצבים בהן נשים מרגישות שהן רוצות שלא להיות אימהוֹת, ומסכימות שכן, לא כי הן חסרות-ישע אלא כי ברגע נתון אין להן ברירה אלא לעשות הכרעות פרגמטיות ומלאות-ישע לאור קריאת מפת חייהן שרחוקה לעתים שנות-אור מרעיון "ה-בחירה".

הסטת השיח מהתמקדות ב-"כן בחרה/לא בחרה" - מחויבת, משום ש"בחירה" אינה חזות-הכל. היא מחויבת משום שדיבור שמצמצם עצמו לשאלה "כן בחרה/לא בחרה" נתפש כפְטוֹר מהתמודדות עם הסיבות המורכבות של מעבר לאימהוּת ועם ההשלכות בפועל של לידת ילדים ללא רצון, על חייהן של נשים. העיסוק התרפויטי והנאו-ליברלי ברעיון "הבחירה" מסמא עיניים מלראות ששאלות אחרות, חשובות לא פחות אם לא יותר, רוחשות סביב ילדים שנולדים ומטופלים: מהן המשמעויות של מציאות חברתית בה נשים נאלצות להסכים כשהן לא רוצות? מהן ההשלכות של ילודה וגידול ילדים שמתרחשים בהסכמה אך ללא רצון? מי הן אלה שמשלמות את המחיר גם 8, 13, 19 שנים ואולי לעולמים על מעבר לאימהוּת ללא רצון תחת שידולו של "הקהל מהיציע" שנעלם בבוקר שאחרי? האם כמיהה והזדקקות לאהבה, למשפחה, לערי מקלט מדיכוי לאומי, אתני, דתי ומעמדי, להפרת בדידות, לשייכות ולתיקון עולם אישי מחויבות לעבור בשעריה של אימהוּת? האם כחברה אנחנו מאפשרים לדלתות נוספות להיפתח בכדי לממש כמיהות אלה או שכולן נעולות וננעלות בדיון הציבורי ומכאן שבסופו של דבר התחושה היא שיש רק אחת שניתן לעבור דרכה?

אני חושבת שמילים אלה אינן רלוונטיות רק לנשים שרוצות לא להיות אימהוֹת. אני חושבת שבכל פעם בה אנחנו מעלות על דל שפתינו - בשיחות, במפגשים ובכתיבה - את האפשרות להיות לא-אימהוֹת (לא כבדרך אגב מרפרף או בכמעין מס שפתיים), אנחנו מרחיבות את הצוהר גם לאימהוּת בת-קיימא עבור נשים שרוצות ללדת ולגדל ילדים, עבור נשים שחוגגות את האימהוּת, שעבורן זו זהות שאין שנייה לה. כל עוד גינוי של אי-אימהוּת נמשך, אימהוּת אינה יכולה לפשוט מעצמה כסות אידילית שקשה עד בלתי-אפשרי לתפקד תחתה. כל עוד נשים שרוצות לא להיות אימהוֹת, מפוקחות ביד אחת בשמו של מיתוס, היד השנייה לופתת בחוזקה מערכות-יחסים בין נשים וילדים באופן שמקשה גם על אימהוֹת לנוע ולהשתחרר מאחיזה.

זוהי חרב-פיפיות; אלו ימים בהם היא מונפת מעל כולנו ביתר-שאת; זהו זמן לומר בקול רם עוד יותר: די.

יש לך רביעיות - לקראת הדפסה שניה

לפני ארבע שנים הוצאתי משחק רביעיות מצחיק שמתאים לכל המשפחה. מה שאומר גם שאתם יכולים לשחק עם הילדים שלכם וממש להנות אבל גם שאתם יכולים לשחק עם החברים שלכם. ממש בלי ילדים בכלל..
היתה תקופה שמכרתי את המשחק בשוק המעצבים בתחנה בתל אביב ושם יצא לי לשחק עם המון המון אנשים. בכל מיני גילאים, בכל מיני קונסטלציות. היתה חבורה אחת של נשים בנות שבעים פלוס מינוס שהתעננינה אז סידרתי להן שולחן והן ישבו ושיחקו וצחקו, היו משפחות שלמות ששיחקו. אני זוכרת ילדה אחת בת חמש שהסתכלה די בתימהון על ההורים שלה והסבים שלה צוחקים תוך כדי משחק. היו שם מבוגרים שיצאו לבילוי במסעדה ובדרך עברו בדוכנים שלנו ועצרו למשחק. היו הרבה פעמים שחשבתי לעצמי - מעניין מתי האנשים האלה צחקו ככה בפעם האחרונה, ועוד אחד עם השני (ולא מול הטלוויזיה).
המשחק הוא מילולי באופיו ולכן מוציא מאנשים הרבה הומור. זה המשיך להדהים אותי איך אני יכולה להמשיך להנות ממנו, גם כי הוא מוצלח :) אבל בעיקר כי הוא מוציא משהו מאנשים שתמיד גורם למשחק להיות שונה.

עכשיו אני עומדת בפני הדפסה שניה, ודרך האתר headstarts אני מגייסת את תמיכה הקהל.
זה אומר בעצם לקנות קלפים מראש. אפשר קופסא אחת, שתיים, או חמש (במחיר נמוך יותר).
גם אם כבר יש לכם - זאת מתנה מצוינת לכל גיל
ואם אין לכם - שווה להיכנס ולראות ושווה לקנות.
ההנאה מובטחת!

הנה הקישור - https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=719

תודה
רותי

פוסט אורח - הפסקת אש. אדומי לשם

חברי היקר אדומי פרסם הבוקר בפייסבוק את הטקסט הבא. לבקשתי הוא הסכים שאפרסם אותו כאן.
הטקסט באנגלית כי כרגע זו השפה המשותפת היחידה לישראלים ולפלסטינים

Dear friends
thank God the cease-fire has started and the drums of war have stopped beating (for the time being). Now, before we forget the feeling of fear and despair, is the time for reflection.

I have never seen so much mutual hatred, hostility, aggressiveness and cynicism coming from both sides via the internet and mass media. Shame on all the war-loving, battle-hoping, short-sighted-victory-seeking, blood-licking people of this region! If you want to struggle – go do it in the negotiation room – not on my children's back and not on the back of Palestinian and Israeli children – you childish bullies!

Some notes to the Palestinians: My dear Palestinian friends, I expect you to condemn the violence done in your name and to demand from your leaders to never take violent measures in your just struggle for independence. It is not moral and it is not smart, for you can be sure that every violent act lessens the sympathy for your cause for a free state of Palestine.

Same goes to you, my dear Israeli friends who think that military strength is a substitute for wisdom. Condemn the violence done in your name, violence that kills and wounds! It is not moral nor is it smart, for you can be sure that every violent act lessens the sympathy for Israel's just cause for a peaceful life.

I despise War and I despise Violence. I despise your Qassam rockets and your F-16s. I despise your dumb bombs and smart bombs and gunpowder-thrilled militiamen and generals. I despise all the blood- thirsty-facebook-posts and the We-are-the-only-victims biased media. I despise is all, for war is the act of the animal within us, and peace is the act of our inner divinity.

And a note for all the Israeli and Palestinian peacemakers – You were few but you were courageous to stand up and denounce the atrocities generated from both sides. May more peace-believers join and may peace prevail in the Holy Land.

Adomi