לא רוצה להיות אמא

אחרי שהתנערתי מהגדרת הסטרייטיות שליוותה אותי שנים, הגיע הזמן להתנער או לפחות לאתגר הגדרה אחרת שאני לא מרגישה את עצמי בתוכה.

אמא

לפני 13 שנים ילדתי את בתי הבכורה, מאז ילדתי עוד שתי בנות מקסימות. אני אוהבת אותן מאד, אני לא מצטערת לרגע שילדתי ואני לא מתחרטת על מהלך חיי. אני אוהבת את הנוכחות שלהן בחיים שלי, את הדברים שאנחנו אוהבות לעשות ביחד. אני אוהבת לצחוק איתן, אני אוהבת להקשיב להן כשהן מספרות לי דברים ,אני אוהבת את היכולת שלי לתמוך בהן כשקשה. אני שמחה במי שהן, באיך שהן נפגשות עם העולם, באיך שהן מאמינות בעצמן ובי.

אני אוהבת את מה שהן הכניסו לחיי וגם את איך שהשתנתי בזכותן. הקשיים שהייתי צריכה להתמודד איתם, מעגל הביטחון שהן יצרו סביבי כדי שאוכל למצוא את מי אני באמת.

בת הזוג שלי לא רצתה אף פעם ילדים. יש בסביבה שלנו עוד כמה אנשים כאלה, שלא רוצים ילדים וגם לא רצו אף פעם. ובדרך מוזרה ואולי אבסורדית אני מרגישה איתם הכי בבית. אני מרגישה שאני לגמרי כמוהם, למרות שיש לי ילדות.

אני לא רוצה להיות אמא יותר.

מה זה אומר?

אני רוצה אותן ואני רוצה את החיים איתן ואני רוצה אפילו את החלקים הפרקטים של להיות אמא אבל אני לא רוצה את הכותרת הזאת. הכותרת הזאת מבלבלת אותי כבר הרבה שנים.

כן, גם אני האשמתי תמיד את אמא שלי בכל מה שהלך לי לא טוב בחיים. זה בגלל שהיא עשתה ככה ובגלל שהיא לא עשתה ככה ועוד ועוד. אתם מכירים את זה. כולכם עושים את זה גם. עכשיו כשאני אמא, זה ממש לא נראה לי הגיוני. איך יכול להיות שאני אהיה משהו כל כך משמעותי? לא שאני חושבת שאני לא משמעותית, אל תבינו אותי לא נכון, אבל בתרבות שלנו לאמא יש משמעות של אלוהים. זה כאילו שברגע שילדתי עליתי דרגה ונהייתי אלוהים. לא לגבי כל האנשים בעולם, רק לגבי שלוש, אבל בכל זאת..

לכאורה כל מה שאני אומרת יש לו משמעות אדירה על ההתפתחות שלהן. על האושר שלהן עכשיו ובעתיד, על היכולת שלהן "למצות את הפוטנציאל". איך שאני ואיך שאני לא ישפיעו לאיך הן יהיו בתור מבוגרות. אם הן לא יתחתנו אז זה בגלל שאני התגרשתי, אם הן לא ימצאו את דרכן המקצועית זה בגלל שאני בן אדם כזה חסרת אמביציה ולא דחפתי אותן לשום מקום אף פעם. אם יהיה להן קשה עם חברים אז זה בגלל שאני... מה? לא הקשבתי, לא תמכתי, הייתי ביקורתית מידי או פחות מידי ביקורתית.

כבר כשנעמה נולדה הבנתי שאין מצב לצאת בסדר עם התפקיד הזה. היה לי נורא חשוב להניק אבל בבית חולים אמרו לי שהיא נולדה כל כך קטנה שהיא חייבת תוספת. אחר כך שמעתי על אחרות שבגלל שהתינוק שלהן נולד גדול מאד אז לחצו עליהן לתת תוספות להנקה כי הוא צריך יותר חלב. חוץ מזה שזה כמובן שטויות, זה מסמל בעיני את איך מה שלא תעשי, זה לא יהיה בסדר. מה פלא שרגשות אשם זה הרגש האימהי החזק ביותר?

כשנולדה בתי השלישית התחלתי להגיד שזהו. אני כבר לא מאשימה את אמא שלי בכלום. זה שהיה לי כל יום מה לאכול, זה שהיה לי מה ללבוש נקי וזה שהיא לא התחרפנה וברחה מהבית לתמיד – זה מספיק.

אני רואה את עצמי כבר הרבה שנים בתור שותפה לדירה (ולחיים) עם שלוש ילדות. נכון, יש מיליון דברים שאני יכולה לעשות והן לא ושאני עושה ושהן לא. אני מכינה את האוכל, אני מנקה את הבית, אני דואגת שיהיה להן מה ללבוש. גם בצד הרגשי אנחנו לא ממלאות אותו תפקיד אחת אצל השניה (אבל איזה שני בני אדם ממלאים אותו תפקיד בדיוק אחד אצל השני?). אני מקשיבה להן לסיפורים שלהן וגם לבכי ולמצוקות שלהן יותר או בצורה אחרת משהן מקשיבות לי. ובכל זאת אני לא חושבת שכל דבר שאני עושה או לא עושה משפיע עליהן כמו שאומרים שהוא משפיע.

אני אמורה להיות הדמות הכי משמעותית בחיים שלהם, כמו שזוגיות אמורה להיות היחסים הכי משמעותיים ולהיות בדרגה אחת מעל יחסים אחרים. המשפחה הגרעינית אמורה להיות בדרגה אחת מורמת מיחסים אחרים שיש לי עם אנשים. אצלנו נהיה קצת בלגן (ואנחנו לא כאלה נדירים) שהזוגיות היא לא חלק מהתא המשפחתי ההורי, שיש שני תאים. אולי כשחושבים על זה ככה, בתור תאים משפחתיים אז גם אפשר לראות כמה עוד תאים משפחתיים יש להן שגם בהם יש להן חלק – התא המשפחתי של ההורים שלי, התאים המשפחתיים של החברים הטובים שלהם, התאים המשפחתיים של החברים שלי...

כן, אני משמעותית להן אבל לא בכל רגע נתון. יש להם הרבה אנשים משמעותיים ובכלל לנסות לעשות היררכיה בקרבה בין אנשים זה קצת מגוחך. אחר כך אנחנו לא מבינה למה הילדה בת השבע עסוקה כל היום במי החברה הכי טובה ומי זאת שקצת פחות. מדרגת. יש רגעים שאני מאד משמעותית, יש רגעים שקצת פחות.

בהמשך לדיון שעוררה אווה אילוז בקשר לתפקיד הפסיכולוג כגורם מנרמל שגורם לאנשים לא להתקומם ולהתנער מול החברה, כך אני רואה את תפקיד האם וההורים בכלל. לא במקרה הם נושא השיחה העיקרי ברוב הטיפולים הפסיכולוגים. זה התפקיד שלי לדאוג שהן יתלבשו כמו שצריך, שהן יאכלו נכון, שהן ילכו לבית ספר ויתנהגו יפה. אני צריכה להיות זו שדואגת שהן ימלאו את התפקידים שלהם בעולם ואני צריכה להיות זו שדואגת שהן ימלאו אותן טוב ונכון.

אחת מהביקורות שחזרו על כך שהן היו איתי בבית בחינוך ביתי היתה שאיך הן ידעו להסתדר בעולם האמיתי ואיך הן יהיו מסוגלות להתמודד – בעבודה שהן שונאות, עם בוס מגעיל, עם הצבא.. שמחתי על הביקורת הזאת. אני חושבת שהיא נכונה ומהותית מאד. באמת, יש סיכוי גדול שהן לא יהיו מסוגלות להתמודד עם סיטואציות כאלה. יותר מזה, אני חוששת (בשביל החברה כמובן) שהן אפילו לא יעלו בדעתן לרצות להתמודד עם המצבים האלה. ומה יכול להיות יותר גרוע לחברה מאנשים שלא מוכנים או רוצים לעשות את "מה שצריך"?

עצם קיומו של תפקיד ההורות נועד לנרמל אותם אבל גם אותנו.

חלק מהתפקיד שלנו כהורים הוא לשמור על הילדים מהעולם "האמיתי". אסור להם לדעת איך זה באמת להיות מבוגר. אסור להם לדעת כמה אנחנו נאבקים. אנחנו צריכים "להתנהג יפה" כדי לתת להם את העולם הסטרילי הזה. אסור לנו לריב ליד הילדים, אסור לנו לצעוק אף פעם (לידם ובטח שלא עליהם). אסור להתפרק, אסור לשכב במיטה כל היום בשביזות או סתם בחוסר מאס. אסור לנו לתת סנדוויצ'ים בשלוש הארוחות במשך שבוע סתם כי אין לנו כוח לבשל. אסור לנו לראות טלוויזיה במשך היום.

כשאני שומעת אנשים שלא רוצים ילדים מדברים, אני אומרת – וואלה, המון מזה נכון גם לגבי. איכשהו למזלי ואולי אפילו לחוכמתי הצלחתי להמנע מהדברים האלה ובכל זאת להיות "אמא". חס ושלום אני לא אומרת את זה כדי לשכנע אותם לעשות ילדים אלא להיפך, לשכנע את מי שיש לו ילדים לעשות את זה גם.

שטיח רחוב

תראו מה מצאתי!
אני עושה כל מיני נסיונות למפות, כבישים וכו' שילדים יכולים להסיע עליהם מכוניות
(יונתן חובב המכוניות  הוא המוטיבציה העיקרית) והיום מצאתי ברשת את השטיח המעולה הזה
זה כתוב בשפה זרה ולא ברורה, אבל הרעיון הוא שאתם בוחרים קטע מהמפה, הם ממליצים על הרחוב שלכם אבל זה ממש לא הכרחי (למה שלא תהיה לכם חתיכת פריז בבית?) והם מדפיסים את זה על שטיח.
cool ביותר
המחיר גורם לאנשים כמוני להמשיך להסתפק בפתרונות נייר, אבל הי, כנראה שיש כאלה שיש להם קצת יותר..
ואם כבר להוציא כסף אז ברור שעל זה.
נסיעה נעימה


http://www.teppito-kidsrugs.com/info/

טירות

מאותו בלוג

ינשופים

http://mermag.blogspot.fr/

בלוג גני משחקים

לפני כמה שנים קניתי ספר מדהים בתולעת ספרים על גני משחקים בכל העולם
והיום מצאתי את הבלוג הזה http://playgrounddesigns.blogspot.co.il/ על גני משחקים בכל העולם

בתל אביב יש כל כך הרבה מעצבים מוכשרים. למה שלא נאפשר להם לעצב את גני המשחקים שלנו?
כי כאן גם כשמחדשים גן משחקים, ולמרבה השמחה העירייה עשתה את זה בשנים האחרונות, תמיד לוקחים אותה חברה וככה לא משנה לאן אתה הולך, המתקנים הם אותם מתקנים.


 והנה אחד מדהים במיוחד ביפן ( Toshiko Horiuchi MacAdam )

רעיון מהמם - teawagontales

מכאן
מקלות של רופאים, ניר דבק יפני מושקע וצבעים

הורות קווירית

מאמר בעקבות דבריו של יוסףה מקייטן בכנס סקס אחר האחרון

לפני כמה שנים ראיתי בפסטיבל הקולנוע הגאה סרט קווירי ספרדי. זה היה סרט מקסים, חסר גבולות. האנשים בו חיו כמו שהם רוצים והיה בו הכל מהכל. סרט שכולו עולם בלי גבולות, אהבה ומחשבה חופשית. בסוף הסרט היתה שם לידה. לא זוכרת בדיוק מי ומה, אבל אני זוכרת את הרגשת היאוש שלי של – מה זה עושה פה? בית חולים, ועריסה, וחדר ילדים. למה כל הקווירים ברגע שהם נהיים הורים, נהיים סטרייטים בטירוף?

יוסףה כתב - הילד יצטרך נורמליות כדי לגדול ועליך יהיה לספק אותה: בתי-ספר, גני-ילדים, טקסים. דילמות: כמה שונה להיות? כמה להביך אותו? כמה להעמיד אותו בקשיים?

אני רוצה לספר כאן על ההורות הקווירית שלי.

קודם כל עלי להודות שאני יכולה להגיד על עצמי שאני קווירית רק מאז שאני אמא. למרות שהחשיבה שלי תמיד היתה מקורית ואחרת, ההתנהגות שלי עד שילדתי היתה פחות או יותר "כמו כולם". הלכתי לבית ספר, עשיתי בגרות, הייתי בצבא, למדתי באוניברסיטה, התחתנתי עם גבר, נכנסתי להריון וילדתי. ומהרגע הזה הפסקתי לעשות את מה שצריך.

אולי זה בגלל שזו הנקודה שבה מבחינתי התחלתי להיות מבוגרת ומבוגרת זה אומר שאף אחד כבר לא יכול להגיד לי מה לעשות ואיך להתנהג. זהו. עכשיו כשיש לי ילדה זו אני הגדולה ואני היודעת ואני המחליטה ואולי זה בגלל שלי תמיד יותר קל לעשות מלחמות בשביל אחרים ולא בשביל עצמי ועכשיו זאת לא הייתי רק אני כבר, היתה כאן תינוקת שאני צריכה להגן עליה.

אז הורות קווירית מבחינתי זה קודם כל חינוך ביתי. נעמה הגדולה שלי לא היתה בשום מסגרת חינוכית עד גיל 12. לא משפחתון, לא פעוטון, לא גן ולא בית ספר. לא טקסי יום השואה ולא טקסי יום הזיכרון, לא יום רבין ולא יום ירושלים.

תמיד התווכחתי עם מי שראה במה שאני עושה אקט לא פמיניסטי- מה פתאום שאני אחזור ככה אחורה ובמקום ללכת לעבוד (ולהיות למשל סופרת רדיקלית) אני נשארת בבית? ועוד כל כך הרבה שנים.. ורק כשהייתי בהרצאה (המצוינת דרך אגב) של יוסףה הבנתי שפשוט נאלצתי להתמודד עם השאלה הזאת במונחים שהם לא המונחים שלי. שהדיון שלי הוא בכלל קווירי, ולא פמיניסטי כן או לא.

אני מתנצלת מראש שאין לי מונחים קווירים להשתמש בהם. לא השתתפתי אף פעם בדיונים פילוסופים בנושא, לא קראתי פוקו וגם לא באטלר אבל היום אני יכולה להגיד שהחיים שלי היו לגמרי, אבל לגמרי קווירים. חסרי גבולות, מנותקים בצורה די גמורה מנורמות חברתיות וממה שצריך.

ואני לא מדברת רק על עצמי. אני מדברת על חבורה של נשים שהיתה הסביבה שלי במשך הרבה שנים. זה נבנה לאט לאט. בהתחלה עוד הייתי שבויה ברעיון שילדים צריכים חברים בני גילם וניסיתי להתחבר עם נשים בחינוך ביתי שיש להם ילדים "באותו גיל". כשהגענו לתל אביב ניסינו כל מיני קבוצות של ילדים גדולים בחינוך ביתי אבל זה לא הסתדר. אני לא התחברתי עם האמהות. ואז הלכנו למפגש של "קטנים" ופגשנו שם את ורד. היא ישר התחברה עם הגדולה שלי במשחק כדורגל סוער. זה התחיל את המעגל הזה ההולך ונבנה, מעגל שהוא לא סגור – לי היתה מבחינתי החבורה שלי,  המעגל הזה שמקיף אותי, אבל לכל אחת מהן היה מעגל אחר שאני פשוט חלק ממנו. וכל חברה כזאת זה אומר גם את המשפחה שלה ונהייתה לי משפחה גדולה שהקיפה אותי בדיוק במידה שרציתי, ושלא היתה אקסקלוסיבית כלל. וכמו במשפחה אז מבחינתי יש את הגרעין – אותן חברות שאני התחברתי אליהן כל כך, ויש את המשפחה המורחבת – החברות של החברות האלה, וכל זה בתוך תל אביב ולא באיזה כפר פסטורלי.

תמיד אנשים שאלו אותי – איך את עושה את זה? ואני אמרתי – את מה? אני מרגישה כמו ילדה שמבריזה  מבית ספר. לא קמים בבוקר עם שעון מעורר, אין שום צריך, אין את החיפוש המערבי האינסופי אחר משמעות. קמים, אוכלים, לא מסדרים את הבית, פוגשים או לא פוגשים חברים, מגיעים לא בזמן למפגשים, קובעים עם חברים ומבטלים ברגע האחרון (ואף אחד לא כועס. בחיי. לפעמים אני חושבת שככה בחרתי את החברות שלי. המבריזניות ברגע האחרון שלא עושות עניין מהפשלות שלי). אוכלים ממש לא תמיד בריא, לא תמיד מתקלחים לפני השינה.

וגם דברים קצת יותר גדולים – את שתי הקטנות יותר ילדתי בבית (אם בית החולים הוא מקום כזה נוראי, למה להכנס לשם בכלל?). הן לא מחוסנות, לא קיבלו אנטיביוטיקה אף פעם וגם אקמול רק פעם אחת ולא כי אני פנאטית אלא פשוט הן לא חולות. ואין מדידות. לא של חום (חום עולה ואז הוא יורד אם לא מפריעים לו), ולא של משקל. אם תמיד אנחנו מעל או מתחת לסקלה, אז הכי פשוט זה לא ללכת לשם בכלל. הילדות שלי מעולם לא נמדדו. לא במשקל ולא בציונים.

תמיד השאלות האלה – ואיך הן יסתדרו בחיים האמיתיים? אני חושבת שהחיים שלנו אמיתיים מספיק .

ואין גבולות בבית רק בשביל הגבולות. מספיק קשה להסתדר עם כל הגבולות שהטבע נותן לנו  - זה שאנחנו עייפות, רעבות, צריכות להסתדר עם אנשים אחרים.

ומה אם הן לא ידעו לקרוא? שלא ידעו. אם אותן זה לא מעניין, אז הן לא צריכות את זה. אם הן לא היו יודעות כלום, אותי זה לא היה מטריד. אני הייתי תלמידת 8 למופת, ועכשיו אני לא זוכרת שום דבר חשוב מכל השנים הבסדריות האלה.

אה, ואיך אפשר בלי שאלת הכסף – גם הטענה החוזרת על עצמה – טוב, את יכולה להרשות לעצמך כי בעלך בהייטק. תארו לעצמכם שכל פעם שהייתם קונים משהו – מבית ועד ארטיק היו אומרים לכם – אבל לא כל אחד יכול להרשות לעצמו את זה (כי זה נכון). אבל גם – יש הרבה פחות הוצאות כשחיים חיים קווירים. כשלא צריך (כמו שמירי חברתי אומרת בסרט שלה) – מיטה, עריסה, מזרון למיטה, מזרון לעריסה, סדין.. וכו'. כשלא קונים מותגים ובעצם בגדים לא קונים בכלל כי יש שוק החלפות ולילדות לא אכפת שהבגד ישן או מוכתם אם אוהבות אותו, ועוד מלא דוגמאות כאלה. זה כיף להיות ביקורתי בלי לדעת עובדות, אבל להרבה משפחות בחינוך ביתי אין כסף בכלל ומסתדרים בכל זאת.

אולי המשמעות הכי עמוקה של קוויריות מבחינתי היא לעשות בדיוק מה שאני רוצה, בלי לחשוב הרבה על פילוסופיות, פשוט לחיות ולתת לילדות שלי לחיות ובעיקר לא לשים לב בכלל מה "האחרים" אומרים. להסתובב עם אנשים שחיים כמוני, להתעלם ממה שיש לכל הנורמלים להגיד.

לצערי רוב ההורים הלהט"בים הם לא הורים קווירים. אולי זה יותר מידי להיות גם וגם. אולי גם אני אם הייתי עושה את הילדות שלי לא במסגרת של נישואים סטרייטים לא הייתי מוצאת בי את האומץ להורות כזאת וחבל. במקום לנסות להיות הכי כמו כולם אפשר להגיד – גם ככה אני לא כמו כולם, אז יש לי את החופש לעשות את מה שאני רוצה.