אז למה זה טוב?
בכי מאפשר לנו לנקות את הרגשות מהשכל שלנו, מהחשיבה שלנו. מה זאת אומרת? אם יש לנו מצוקה, או פגיעה אפילו בתור דוגמא פשוטה - מריבה של ילדות בנות ארבע, ואנחנו לא יכולות לבכות בזמן המריבה, אז קודם כל המריבה לא נפתרת, אחר כך אולי אנחנו גם נאהב קצת פחות את החברה הזאת, אולי אם יש לנו הרבה מריבות כאלה אז נעדיף להיות טיפה יותר לבד, אולי לא נרצה לשחק במשחק הזה, אולי... אולי נלמד שהכי חשוב זה לא לריב. אלפי תוצאות יכולות להיות (ברור שלא אחרי פעם אחת, אבל במצטבר).
אבל אם יש לנו הזדמנות לבכות ברגע שזה קורה - גם הרבה יותר קל למצוא פתרון (ליאור בתי היתה אלופה בזה כשהיתה יותר קטנה. לבוא עם בעיה, לבכות קצת ואז להגיד - אה, יש לי פתרון ולבוא עם פתרון כל כך יצירתי שאין מצב שהייתי מצליחה להביא אותו). וגם כל שרשרת התוצאות שנגרמות כתוצאה מהריב לא מתרחשת.
בכי הוא כמו מחק למצוקה. לפעמים צריך לבכות הרבה על מצוקה מסוימת, לפעמים מספיקה דקה אבל זה מחק.
והמחק הזה מאפשר לנו לחשוב יותר טוב, ובצורה יותר נקיה להבין את מה שקורה מסביבנו. גם באופן כללי כשבוכים, וגם כשבוכים על נושא מסוים, החשיבה עליו מתבהרת. הכתמים של המצוקה שהעיבו על החשיבה שלנו נמחקים.
ועוד דבר אחרון - כשיש אפשרות לפרוק אז גם מרגישים יותר. גם יש מקום לרגשות, וגם אין את הפחד הזה של להרגיש. כשאין מקום לרגשות שלנו ולפורקן שלהם, אז הם מתעממים. זה כמו דלי שמתמלא ומתמלא ואם אי אפשר לרוקן אותו, ואנחנו רק צריכים לשמור שהוא לא יגלוש (בצורת התפרצות, או כעס, או בכי חסר שליטה) אז נעשה הכל כדי לא למלא אותו עוד. נעשה הכל כדי שלא נרגיש יותר מידי.
ומשהו בנוגע לגברים - כשלא מאפשרים לאנשים לבכות (וגם פורקנים אחרים), אי אפשר לבוא אליהם בטענות שהם לא מרגישים.
בכי מאפשר לנו לנקות את הרגשות מהשכל שלנו, מהחשיבה שלנו. מה זאת אומרת? אם יש לנו מצוקה, או פגיעה אפילו בתור דוגמא פשוטה - מריבה של ילדות בנות ארבע, ואנחנו לא יכולות לבכות בזמן המריבה, אז קודם כל המריבה לא נפתרת, אחר כך אולי אנחנו גם נאהב קצת פחות את החברה הזאת, אולי אם יש לנו הרבה מריבות כאלה אז נעדיף להיות טיפה יותר לבד, אולי לא נרצה לשחק במשחק הזה, אולי... אולי נלמד שהכי חשוב זה לא לריב. אלפי תוצאות יכולות להיות (ברור שלא אחרי פעם אחת, אבל במצטבר).
אבל אם יש לנו הזדמנות לבכות ברגע שזה קורה - גם הרבה יותר קל למצוא פתרון (ליאור בתי היתה אלופה בזה כשהיתה יותר קטנה. לבוא עם בעיה, לבכות קצת ואז להגיד - אה, יש לי פתרון ולבוא עם פתרון כל כך יצירתי שאין מצב שהייתי מצליחה להביא אותו). וגם כל שרשרת התוצאות שנגרמות כתוצאה מהריב לא מתרחשת.
בכי הוא כמו מחק למצוקה. לפעמים צריך לבכות הרבה על מצוקה מסוימת, לפעמים מספיקה דקה אבל זה מחק.
והמחק הזה מאפשר לנו לחשוב יותר טוב, ובצורה יותר נקיה להבין את מה שקורה מסביבנו. גם באופן כללי כשבוכים, וגם כשבוכים על נושא מסוים, החשיבה עליו מתבהרת. הכתמים של המצוקה שהעיבו על החשיבה שלנו נמחקים.
ועוד דבר אחרון - כשיש אפשרות לפרוק אז גם מרגישים יותר. גם יש מקום לרגשות, וגם אין את הפחד הזה של להרגיש. כשאין מקום לרגשות שלנו ולפורקן שלהם, אז הם מתעממים. זה כמו דלי שמתמלא ומתמלא ואם אי אפשר לרוקן אותו, ואנחנו רק צריכים לשמור שהוא לא יגלוש (בצורת התפרצות, או כעס, או בכי חסר שליטה) אז נעשה הכל כדי לא למלא אותו עוד. נעשה הכל כדי שלא נרגיש יותר מידי.
ומשהו בנוגע לגברים - כשלא מאפשרים לאנשים לבכות (וגם פורקנים אחרים), אי אפשר לבוא אליהם בטענות שהם לא מרגישים.
