havaianas

עוד איתמר רוטשילד

מההופעה האחרונה לרגל השקת הדיסק החדש

לא הייתי לצערי, אבל נהנית מלראות מרחוק

Anarchitecture

היום היינו בתערוכה של האמן האמריקאי Gordon Matta-Clarck שיצר בשנות השבעים.
אפשר לקרוא עליו כאן - http://www.mattaclarking.co.uk/  וגם כאן http://www.cca.qc.ca/en/collection/31-gordon-matta-clark-archive
הוא גר בסוהו בניו יורק בתקופה שהשכונה היתה רק מבני תעשיה שאומנים התחילו לגור בהם.
הוא נכנס למבנים נטושים ושינה אותם ותעד זאת בצילום ובהסרטה. הוא עסק ביוקר המחיה בערים הגדולות ובבעיות החברתיות הנובעות מכך.

אחת מהעבודות שלו היא - Garbage Wall

חולצות

סטודיו gelada מוכרים את החולצות שלהם במסיבות עצמאיות. מסיבה שכזאת עומדת להתקיים ביום שלישי הקרוב 30.3.10 החל מ11:00 במרגוזה בר בשוק הפשפשים ביפו.
הכתובת המדויקת - מרגוזה בר - רבי יוחנן 3, הפשפשים, יפו
אפשר לראות עוד דגמים באתר שלהם - http://geladastudio.com/

עניינים רציניים

נודע לי עכשיו שידידי שיר רגב מקיבוץ תובל נמצא בכלא, בשל סירובו להתגייס.
וכך הוא כותב -

אני מרגיש שחובתי היא לסרב ולערוק מצבא, שעיקר עיסוקו היומיומי היות משטרת כיבוש לשמירת "הסדר הישראלי" וכפייתו על פלשתינים חסרי הגנה ואזרחות.

ומהו אותו "סדר ישראלי"? זהו תהליך מתמשך כבר למעלה מ-42 שנה של משטר צבאי לפלשתינים, של שלילת הנגישות למשאבי הקהילות הפלשתיניות באדמה, במים, בפירות החקלאות, במחצבים, בזיהום אדמתם ונחליהם כל זאת תוך תמיכה בגזילת זכויות אלה ע"י המתנחלים החיים באותו איזור אך תחת חוקים אחרים כביכול דמוקרטיים. ועוד לא דיברתי על זכויות האדם של הפלשתינים, על שלילת חופש התנועה, פגיעות גוף ועד כדי הרג מסיבי ללא כל חקירה ראויה של חשודים בביצוע עבירות מהחמורות שבספר החוקים הישראלים ושהן בתנאים של "תפיסה לוחמתית" גם פשעי מלחמה ועבירות אחרות על החוק הבינלאומי.
בעיקר בהיותי בעל פרופיל "קרבי" ללא ספק בהתגייסותי הייתי צפוי לשרת מערכת "מאפיוזית" זו, שאין לה כמעט נגיעה היות צה"ל - צבא הגנה... זהו צבא המשרת אינטרסים שאינני מאמין בהם לכן בדילמה שבין שרות כזה לבין צו המצפון אין לי כל ספק בבחירתי.אני מאמין גם שיבוא יום שבחירתי תזכה גם לערכתם של אנשים שהיום מתכחשים למציאות האיומה שאנו כחברה יוצרים לעם אחר ולנפשם של צעירים רבים שלא מודעים אולי להשחתה שהם שותפים לה

יש גבול

מה עשיתי כל היום

היום היה אחד מהימים האלה, ששעה אחרי שקמתי כבר רציתי לחזור לישון. לא היתה שום סיבה מיוחדת לכך שדווקא היום נמאס לי ממש מהר מהמריבות המשפחתיות, מהנסיונות לשכנע את איילה לצאת מהבית. ולא היתה לי טיפת אנרגיה לאסוף כוחות רק כדי לראות עוד איזה אתר פה בעיר (כי צריך להספיק לפני שנוסעים..).
אז חזרתי למיטה והם כולם יצאו לדרכם. אפילו בלי הרבה דרמות. תמיד אני מפחדת שאם אתן לעצמי לשכב ככה ולבהות במיטה זה כבר לא יעבור לי לעולם, המצב רוח הזה, חוסר האנרגיה, המחשבות שאין טעם להכל. אבל הרשיתי לעצמי ונרדמתי ואחרי שהתעוררתי ועוד בהיתי קצת ניגשתי למחשב, וזה מה שעשיתי כמעט במהלך כל היום -
https://www.mochimedia.com/community/games/Tonypa/pariboro

זה רק כאן בסאו פאולו הרחוקה שאני מרשה לעצמי להתמכר ללא בושה למשחקי מחשב. יש משהו כל כך לא מבוגר בלהרשות לעשות משהו כל כך חסר תועלת. זה נהדר ואני ממליצה לכולכם.
ותודה רבה לתמרה על האתר שלה שדירבן אותי לפעילות כל כך לא מוסרית.
 http://tamtam-casual-games.blogspot.com/

אה, ואם מישהו דואג - הכל בסדר איתי. איכשהו תמיד כשאני נותנת לעצמי לשקוע, זה עובר אחרי שעה גג. אני לא כזאת לא רצינית.

מגילת העצמאות של ליהי לפיד

אם במקרה זה לא הגיע אליכם עד עכשיו, אז הנה זה כאן-

מגילת החירות הפרטית שלי (כאמור, של ליהי לפיד)

הריני מוותרת בזאת על המאבק הסיזיפי,
חסר התועלת, מורט העצבים,
של שאיפה לבית מצוחצח ומבריק בכל רגע נתון,
למקרה שמישהו יבוא.
כי זה לא מצליח לי.
מעכשיו אני אסדר רק לקראת בוא האורחים.
לא דקה קודם. כי מחיר העבדות כבד מדי.
ואל תבואו בלי לצלצל, כי אני לא אפתח.

הריני מוותרת בזאת על המרוץ המשעבד
של להיות מתוקתקת לפי צו האופנה האחרונה.
צר, רחב, גבוה, נמוך, עד הברך, אחרי הברך. התייאשתי. בעיקר אחרי כמה פעמים שכל כך התאמצתי, שבסוף נראיתי כמו בדיחה.
זהו, אני משתחררת. אני לובשת מעכשיו רק מה שמחמיא לי.
מצידי שירעבו המעצבים.

הריני מוותרת בזאת על כל הנעליים הלא נוחות.
זהו, חברות יקרות מאוד שלי,
אנחנו נפרדות. אני יורדת.
אני חוזרת לגובה נורמלי, לאפשרות לרוץ אם אני מאחרת,
לרקוד אם אני מאושרת, ולהסתובב לעשות סידורים בנחת,
בלי לחלום על לחזור כבר הביתה ולהוריד אתכן מעלי.

הריני מוותרת בזאת על החלום של בטן שטוחה כמו מראה,
וירכיים רזות כמו זוג קביים.
זה לא יקרה. אני אחטא באכילת יותר מדי מתוק מדי פעם,
באכילת המבורגר בשעה מאוחרת מדי,
ולעיתים גם אקנח עם צ`יפס. אחר כך אני אלך למכון כושר,
זה עונש שאני מוכנה לקבל,
אבל אני לא אתייסר עד עמקי נשמתי.
כי אף קמפיין לא מחכה לי, ואף רוברטו לא יצעק עלי,
ובעיקר כי מותר לי. גדלתי.

הריני מוותרת בזאת על זה שכולם יחשבו שאני נפלאה.
כי אני לא. אני בסדר, די נחמדה, מוכנה לעזור,
אבל עד גבול מסוים. וכשאני חוצה את הגבול הזה,
ומשתדלת יותר מדי, ונותנת יותר מדי,
אני בסוף מתרגזת.
מתרגזת לגלות שמקבלים את זה כמובן מאליו.
ואז אני ממש מגעילה. חבל. מעכשיו אני נותנת רק כמה שבא לי.

הריני מוותרת בזאת על היותי זמינה בכל רגע,
לכל מצוקה ולכל שיחת נפש,
בעיקר כי אתם אף פעם לא שואלים אם אני יכולה לדבר עכשיו.
מעכשיו אני מסננת. תשאירו הודעה.
מבטיחה לחזור. וזה לא אישי, אני פשוט לא יכולה לדבר עכשיו.
ואני אקבל את זה שתעשו לי בדיוק אותו דבר.

הריני מוותרת בזאת לעצמי על היותי אם השנה.
כי גם את זה אני לא מצליחה לעשות.
תמיד יהיו אמהות שיש להן יותר מרץ להרפתקאות,
שהן יותר סבלניות, יותר מעורבות,
יותר מבינות, שיודעות יותר להציב גבולות, שיותר מפנקות,
ושהן בכלל יותר מוצלחות. אבל אף אחת, ילדי היקרים,
לא תאהב אתכם כמוני, וכשצריך,
אני אוריד את הירח בשבילכם גם באמצע היום.
אבל אני לא יכולה לעשות את זה כל רגע וכל דקה. סליחה.

הריני מוותרת בזאת לעצמי על הייסורים.
הייסורים שבאים בעקבות זה שאני לא מצליחה
להיות כל הזמן מצוינת ומצטיינת,
מתוקתקת ומסודרת, מדייקת ומחייכת כל הזמן.
כי אני בין כה לא מצליחה להיות כזאת.
אני סתם נקרעת, ובסוף אני נורא עצבנית וכעוסה,
בעיקר על עצמי.
נראה לי שאם אשתדל קצת פחות יצליח לי הרבה יותר,
וכולם ירוויחו. ובעיקר אני.

תחי החירות.

כבר יותר טוב לי.

חמישה דברים שזכותנו להגיד :
1. לא מסתדר לי.
2. לא מצליח לי.
3. לא בא לי .
4. לא מתחשק לי.
5. לא.

המלצתי: להדפיס לתלות על דלת המקרר ולשנן יום-יום....!!!!!

'כשהנשמה מאירה,
גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור'

יום קסום לכולנו.