NY 77

NY ’77 – THE COOLEST YEAR IN HELL

סרט שעשוי מעולה על שנת 1977 בניו יורק. השנה שבה ניו יורק היתה בשפל מבחינת פשע, עוני, בלגן אבל האומנות פרחה. כמו שאמר אחד מהמרואינים לקראת סוף הסרט - עכשיו נקי כאן ואפשר ללכת בביטחון ברחובות. אבל משעמם.
ומישהו אחר אמר - ערים גדולות לא צריכות להיות בטוחות.. זה לא טוב לאומנות. דיסקו, היפ הופ (אחד המרואינים אמר - עכשיו אם אתה מנסה לשים מוסיקה ברחוב תוך 5 דקות המשטרה מגיעה וסוגרת אותך. אז היו להם דברים יותר חשובים לעשות). מועדון 54. ותאורים מלבבים של הפסקת החשמל הגדולה שהיתה בכל העיר ושאיפשרה להמוני אנשים לפרוץ לחנויות ולקחת מכל הבא ליד.

בובות

לסבתן של ג'ויס, לוסיה וכריסטינה נמאס שלנכדותיה אין בובות עם צבע עור כשלהן, אז היא החלה להכין להן בובות. היום לשלושתן יש חנות בובות מקסימה עם מגוון בובות, שכל ילד וילדה יוכלו לבחור - בובה שדומה להם או בובה שנראית לגמרי אחרת, כי גם ילדות לבנות לא רוצות שכל הבובות שלהן יראו אותו דבר.
http://www.pretapretinha.com.br/

שני בחורים מעניינים

האחד קוראים אותו פליניו אלוורס (Pliniho Alvares) והוא השגריר של מקסיקו בברזיל. המטרה שלו בחיים היא לקבל כמה שיותר הזמנות לארועים ולמסיבות של ידוענים (VIP). באלבום מיוחד הוא אוסף גזירי עיתונים בו מופיעה דמותו, תמיד ברקע של סלבריטיס (או סמי סלבריטיס) למיניהם.

לבחור השני קוראים Malaquias de Souza ואני אפילו לא אנסה לכתוב את שמו בעברית. הוא חי ברחובות של Vila Sônia וממשיך לשיר שירי רוק משנות השבעים. הוא אוהב את ZZ Top, את Doobie Brothers ואת Allman Brothers אבל עבר זמן מאז שמע שיר של אחד מהם. מנהל ארט לשעבר שפוטר בגלל רשתות חברתיות ומאז לא הצליח למצוא שוב עבודה בעולם הפרסום. 

שניהם, דרך אגב, חברים קרובים של Bruno Honda וביחד הם בילו תקופה מסוימת בPaperpark כיאה למעמדם.

Lorota

היינו היום בחנות מגניבה בVila Madalena. קוראים לה Santa Paviencia ולצערי אין לה אתר.
בכל מקרה, קנינו בה את המגנטים האלה -

כשהגענו הביתה, נכנסתי לאתר של החברה - http://lorota.com.br/blog/ וגיליתי שהם עושים עוד כמה דברים מדליקים -

הצילו הצילו

לא, לא, לא קרה כלום. לא צריך להבהל וגם לא לקרוא למשטרה.
"הצילו, הצילו" הוא שם של חברה. חברה שהמצאתי לפני איזה זמן, ומכיוון שלא
הוצאתי אותה אל הפועל, וכנראה שלא אעשה זאת בקרוב החלטתי לכתוב עליה כאן
אולי מישהו יקרא ויחליט לעשות את זה. הלוואי.
הרעיון עלה בפעם הראשונה כשהייתי בסיומו של מפגש חינוך ביתי עם שלוש בנות
(אחת במנשא), מחצלת וכמה תיקים בנחל צלמון. המכונית היתה במעלה הדרך,
10 דקות למבוגר, ככה וככה זמן יותר לאמא עמוסה ועייפה ביותר.
ואז עלה הרעיון - אם רק הייתי יכולה להתקשר למישהו שיבוא, ויקח - את התיקים
והמחצלת ובעיקר את הבנות. רק עד למכונית. הייתי מוכנה לשלם בשביל זה הון.
אח"כ כמובן הצורך עלה עוד פעמים רבות.
למשל כשנתקעתי בלי חלב, עם ילדה אחת ישנה ואחת צורחת לקורנפלקס,
או - לעשות את הדרך מחוף הים עד הבית (כולל מקלחות)
או - להכין לי ארוחת צהריים בקופסאות פלסטיק קטנות. עדיף קינואה ואורגני כדי לעשות רושם
או - לבוא לשמור עליהן כשאני ממש, אבל ממש חייבת ללכת לישון צהרים
ועוד ועוד. אם אתם הורים בטח יעלו לכם עוד מיליוני הזדמנויות שהייתם מתים
(או מוכנים לשלם כל מחיר) כדי שיהיה שם עוד מבוגר.

יש אנשים שיש להם עוזרת/אופר/סבתא שגרה צמוד, אבל אני צריכה עוד מבוגר
לא כל הזמן אלא רק במקרי החירום האלה. ואני בטח לא היחידה.
אז הרעיון הוא כזה - חברה של שניים שלושה עובדים שאפשר להתקשר אליהם במקרי חירום
שכאלה והם יבואו לאמהות (או האבות) הנואשים לעזרה של לפעמים רק כמה דקות שיכולה
להציל לנו את היום.

בבקשה שמישהו יעשה את זה. הצילו.

סרט בטלויזיה

היום, יום שלישי- 23.03.10, בשעה 21:50 בערוץ 23, הטלוויזיה החינוכית

שידור בכורה של הסרט "אמא, איפה היית?"
הסרט חודר ללב ליבו של הנושא המזעזע, גילוי עריות במשפחה, היישר אל הנקודה המטרידה ביותר והלא מדוברת
מה גורם לאמהות לשתוק אל מול גילו עריות במשפחתן?
בימוי: עירית שרביט, גל גבאי
שידור חוזר ביום רביעי בחצות-
ולמי שאין טלוויזה, הסרט יעלה בימים הקרובים באתר של החינוכית, כפרק הסוגר של הסדרה ואקום

Dzi Croquettes

חזרתי עכשיו משני סרטים בפסטיבל סרטי מוסיקה תעודיים. למרות הפורטוגזית ללא תרגום נהניתי מאד.
הסרט היותר מוצלח מבין שניהם היה על Dzi Croquettes - תאטרון ברזילאי משנות השבעים של גברים שמעזים לעשות הכל. לצערי לא הבנתי את כל הדיבורים, אבל הקטעים של התאטרון היו שווים את הסבלנות. תעוזה, כשרון, צבע וגאווה, וכל זה בתקופה של דיקטטורה קשוחה בברזיל.
הבמאית היא בתו של מי שהיה במשך תקופה מעצב התפאורה של התאטרון, ובסרט יש קטעים שלה כילדה, מחופשת בתוך כל העולם הזוהר הזה.

בקטע קצר שהיה באנגלית אומר אחד מהם לקהל - אם באתם להופעה של גברים, זה לא המקום הנכון, כי אנחנו לא גברים. אנחנו גם לא נשים. אנחנו חיברנו ביניהם. אנחנו פשוט בני אדם (people), בדיוק כמוכם (גם אתם בני אדם, נכון?)

אפשר לקרוא על הסרט כאן http://www.dzicroquettes.com/ ואני מקווה שהוא יגיע לארץ כי אני מחכה לראות אותו עם תרגום. שימו לב באתר שהשורה השניה היא באנגלית.
הטריילר של הסרט -


בזמן הסרט, למרות שישבתי לבד ולא הבנתי אף מילה הרגשתי שייכת והייתי גאה מכמה שהומוסקסואלים יכולים להיות אמיצים.