קופנהגן בקופסא

בתור חובבת משחקים מושבעת התלהבתי לגלות את המשחק הזה

לפי מה שהצלחתי להבין מהאתר של יוצרי המשחק (בשוודית), ומהאתר שבו ראיתי את המשחק, זהו משחק קופסא שבו רוכבים על אופנים ועוזרים לקופנהגן להיות עיר אפילו עוד יותר טובה

זאת הזדמנות להמליץ על עוד משחק עירוני - והפעם של העיר שלנו - מזא"ה פינת מאפ"ו - משחק הרביעיות של תל אביב

http://www.shenboov.com/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=1378327

Bloesem

http://bloesem.blogs.com/

בלוג שיש בתוכו כמה בלוגים - גם בלוג עיצוב, גם בלוג עיצוב לילדים  ומה שאהבתי במיוחד הוא  אוסף של ראיונות עם אמהות  ומה שהיא קוראת  בתים פתוחים ועוד.. שעות של שוטטות

מי אמר שטלויזיה זה רע/הסדרות של חיי

קודם כל ריצ'רץ'



לא פלא שקראתי לילדה שלי נעמה. שימו לב שצילמו את זה בעכו

אח"כ דגרסי
אין ספק שספייק היתה הכי מגניבה. פרק מכונן.




תיכון הלבבות השבורים - כל יום בחמש וחצי אני אמא שלי ואחותי היינו מתישבות לראות (כל יום? באמת? אולי לא)
עם הזוגות הכי מעולים כמו אניטה ודרזניק, וקון וקטרינה. שום דבר לא הלך חלק בשבילם.




ראיתי לדעתי את כל העונות את כל הפרקים. יש שם אנשים שאם הייתי פוגשת אותם ברחוב הייתי בטוחה שהיו איתי בבית ספר. והסתכלתי עכשיו, זה נדמה שראיתי את זה רק אתמול (ובכל זאת עברו איזה עשרים שנה פחות או יותר).

בין לבין היה מתישהו את FAME, או כמו שאומרים בעברית תהילה.



אני מקווה שיש את כל הסדרות האלה בDVD כי אני חייבת אותן בשביל הילדות שלי כי אני לא יכולה לדמיין לגדול בלעדיהן. להסתכל עליהן עכשיו זה כמו לדפדף בספר מחזור. חשבתם על זה פעם? כמה הרבה ממי שאנחנו קשור לסדרות האלה. לכל הילדים האלה שהיו חברים שלנו, ולכל המציאויות האלה שהיו הרחבה של החיים שלנו הפרטיים. מי אמר שטלוזיה זה רע?

Na casa da Ruth

הבית של רות - מופע מוסיקלי לילדים, של Ruth Fortuna. יש גם DVD וגם דיסק.
זה מצוין אבל זה בברזיל. הרגע חזרנו מההופעה והיה כיף לראות כשמכירים כבר את כל השירים מהדיוידי.
הרגשנו כמעט בבית (חוץ מזה שאנחנו לא ממש יודעים על מה רוב השירים). בעיקר שדיברנו איתה קצת והיא יודעת עברית (וגם יהודיה..)
אפשר (וגם מומלץ) לראות קצת מזה כאן
http://www.sescsp.org.br/sesc/revistas/subindex.cfm?Paramend=1&IDCategoria=6120


וככה זה נראה בתמונות -

הרהורים חדשים על נקיון

לפני זמן לא רב כתבתי משהו על "נקיון בשרות הדיכוי" (אפשר לקרוא את זה כאן).
מה שכתבתי (בקיצור) הוא שהיומיומיות והסיזיפיות של הנקיון גורמים לנו ליאוש, ומלמדים אותנו כנשים שאין משמעות אמיתית למה שאנחנו עושות.
כאן בברזיל יש לנו עוזרת. כל יום היא מגיעה בעשר בבוקר לשעתיים. כל יום היא שוטפת את הרצפה, מנקה את השירותים, שוטפת כלים, מסדרת. זה גורם לי לסדר ולנקות יותר מכל דבר אחר (כדי שהיא לא תצטרך לנקות אחרינו) אבל זה גם גורם לי להרהורים בנושא הנקיון ועל איך זה לחיות בלי שאצטרך לנקות בכלל.
שמתי לב שאני שוטפת כלים לא רק כי אני חייבת, או כי אין מה לעשות, אלא כי אחרת חסרה לי העבודה.
אתם מכירות את ההרגשה שכשיש מצב רוח רע אז שוטפים את הבית?
זה לא בהכרח כי בית נקי גורם לנו להרגיש טוב כמו שלעבוד עושה לנו את זה.
יש משהו בעבודה פיסית, בתוך הבית או מחוצה לו, שנותן לנו תחושה של משמעות וגם מי שהוא לא פועל בשביל פרנסה צריך את זה. וככה העבודה שאנחנו עושים בבתים שלנו (או בגינות) נותנת לנו משהו מהרווח של להיות פועל. (רווח שהוא מאד לא גלוי בחברה שלנו). אנשים שיש להם בבית עזרה במידה כזאת שהם לא צריכים לעבוד בבית בכלל (מנקה, מבשלת, גנן) מפסידים את הזכות הזאת, ומשהו שמאד חשוב בעיני לקיום בריא חסר להם.
זה גורם לי להסתכל בפעם הראשונה בחיי על מטלות הבית לא רק כעל דיכוי אלא גם כזכות של עבודה.
בעצם אנחנו מנקות לא כי הבית צריך להיות נקי אלא כי אנחנו צריכות לעבוד. ולגבי מי שכן עובדת כפועלת מחוץ לבית - אולי העבודה הזאת בשביל עצמנו היא הזכות.
ועוד משהו - אתמול במקרה הייתי בכניסה לבניין כשכל המנקות יצאו הביתה. המנקה "שלנו" - נג'י, נראתה כל כך שמחה. בכלל, תמיד היא נראית מאד שמחה ביחס לכמה שלי לא נעים שהיא עובדת "בשבילי". וזה גרם לי לחשוב על זה שאין רע בלהיות פועל. בלנקות, בלהיות בנאי, וכו' (אני אהבתי את התקופות שעבדתי ככה). מה שרע זה המשכורת שהאנשים האלה מקבלים. אם נג'י היתה מרוויחה כפול שלוש ממה שהיא כנראה מרוויחה, אם היה לה מספיק לחיות ברווחה, אז היא היתה יכולה אולי לשמוח בעבודה שלה באמת.

ילדה בלתי רגילה

"הוי, פוליאנה, מה את זוממת עכשיו?", נאנחה דודתה.

 "הרי את באמת ילדה בלתי רגילה!".

פוליאנה כוצה גבותיה בדאגת מה.

"דודה פולי, בבקשה. מה זה בלתי רגילה? אם אני בלתי רגילה,

אז אני לא יכולה להיות רגילה, נכון?"

"בודאי אינך יכולה"

"אה, אז הכל בסדר. אני שמחה שאני בלתי רגילה". נאנחה פוליאנה

ופניה התבהרו. "את מבינה, גברת ויט נהגה לומר שגברת רוסון

היא אשה רגילה מאד - והיא מאד לא אהבה את גברת רוסון".

(מתוך פוליאנה, מאת אלינור פורטר, בתרגום יואב לביא, בהוצאת זמורה ביתן)

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בלהיות אמא, זה שיש לי את ההזדמנות להקריא עוד ועוד ספרים. בעיקר אנחנו אוהבות ספרים על ילדות בלתי רגילות (מה זה אומר עלינו).

חוץ מפוליאנה, רצינו להמליץ על עוד כמה ספרים.

וכמובן - האסופית וכל שאר הסדרה על אן שרלי

קטע שליאור אוהבת במיוחד - מתוך המכתב של דיווי. הנה המכתב:

"אין לי יותר חדשות הנה שש נשיקות  XXXXXX   

דורה שולחת אחת

הנה שלה X

ידידך האוהב דיוויד קיית

נ.ב. אן מי היה אביו של השטן אני רוצה לדעת"

קלמנטיין - מאת שרה פניקר, איורים מרלה פרייזי
http://www.matarbooks.co.il/index.php?book=1450&nav=1
ואני קלאריס בין, לגמרי מאת צ'ילד לורן, בתרגום גילי בר הלל, בהוצאת אגם

מיכאלה אין דומה לה - מאת מרטינה מרי, בתרגום גילי בר-הלל, בהוצאת איגואנה
http://www.iguana-books.co.il/Critique.asp?PN=4&BookID=200

"אמא בשלה משהו, ותודה לאל זה לא היה תבשיל שעועית

ועוד הרבה תודה לאל זה לא היה אפילו ברוקולי

לא, זה היה משהו הרבה הרבה יותר מלהיב.

זה היה הדבר הכי טוב שיכול להיות,

דבר שגורם לבילבלות להתרגש מאוד מאוד. נחשתם נכון:
עוגת שוקולד עשירה
רצתי לתוך הבית. קדם כל אמרתי, שגעון, אחר כך אמרתי,
 מה קורה פה?
מותר ללקק את הקערה? ואז, לבסוף, אמרתי, בבקשה,
כי זה תמיד משפר את הסיכויים.
זאת היתה עוגת יום הולדת בשביל אבא"

וכמובן - בילבי

קורס פארמקלצ'ר עירוני

עץ בעיר הוא פרויקט מקסים ומיוחד שפועל למען אקולוגיה עירוני.
גם בעיר אפשר לעשות גינה (עדיף קהילתית), קומפוסט (משותף או בעציץ), לחסוך אנרגיה,
לנצל משאבים משותפים (לחלוק מכונת כביסה עם השכנים), ועוד ועוד.
עץ בעיר נמצאת בדירה מקסימה מקסימה ברחוב ביאליק. שווה ביותר לבוא לבקר
יש קורסים, הרצאות, מפגשים, מסיבות, וגם אתר מקסים שכיף לשוטט בו.
ועכשיו נפתח קורס אקולוגיה עירונית
http://www.citytree.net/branches/courses/

וכל יום שישי - הסלון האקולוגי פתוח מ10 בבוקר.
שווה להסתכל בדף - מדירה קיימת לדירה מקיימת, על כל תהליך השיפוץ המיוחד של הדירה
http://www.citytree.net/branches/bialik/