יום שישי, 3 בספטמבר 2010

ועוד כמה דברים שכתבתי מזמן

כשחיפשתי את מה שהכנסתי לפוסט הקודם, מצאתי בדף הבית שלי בבאופן טבעי (כאן) עוד כמה קטעים.


אני רוצה חלוקת תפקידים ברורה. אני רוצה שתיקח על עצמך את כל האחריות הפיסית. זאת לא בקשה גדולה, נכון? אני רוצה שאתה תחליט מה הן צריכות לאכול (לא אכפת לי להכין), תגיד כשצריך לקחת לרופא, תבחר רופאים, שיטות, טיפולים, תיקח אותן (לא אכפת לי לתת את התרופה כשאתה לא נמצא?). לא רוצה לראות רופאים. כל פעם שהולכים לרופא עם אחת הבנות אני מרגישה שקראו לי לחדר המנהל ושהולכים לנזוף בי. אמא חסרת אחריות אני. לפעמים אני חושבת שאם היו נותנים רשיונות כדי להיות הורים, לא הייתי עוברת גם טסט חמישי. אני מתמוטטת מכובד המשקל. אני מוכנה להכל אבל לא לאחריות. אחריות חינוכית כן. אני מוכנה להיות זאת שאומרת מה מותר ומה אסור, שמחבקת כשבוכים, שרבה כשרבים. אפילו מוכנה להיות זאת שישנאו אותה. רק לא האחריות הפיסית הזו. תיקח אותה אתה. אפילו בכסף אני מוכנה להתעסק ולדאוג שלא נחרוג, אבל מענייני בריאות אני נגמרת. אתה מוכן?
כמה שזה ילדותי מצידי לבקש. הרי גם בזה כמו בשאר הדברים אנחנו יחד.


"שמעתי שבמושב מתנהלים דיונים מה עדיף – חינוך ביתי או מסגרת חינוכית". כך אמר לי אחד מהשכנים כשישבנו יחדיו בסוכה.
מעניין למה אנשים לא דנים במה עדיף - להיות צייר או מתכנת, אדריכל או מורה, לגור ביעד או בתל אביב, בפתח תקווה או באשקלון. ברור שלכל אחד יש את הצרכים וההעדפות שלו.
אין דיונים לגבי מה יותר טעים – אבטיח או גויאבה.
מזל שלא כולם עובדים באותו מקצוע וגרים באותו ישוב.
אז למה כשזה מגיע לחינוך אמורה להיות אמת אחת?
למה כל ההורים וכל הילדים צריכים ללכת לבית ספר (זה או אחר) או להשאר בבית?
למה בנוגע לחינוך קשה לאנשים לראות שיש מקום לכל מיני סוגי מסגרות ושיש גם אנשים שמתאים להם בלי מסגרת בכלל?
ואין כאן נכון יותר או טוב יותר באופן גורף לכולם. כי כולנו שונים זה מזה ולכולנו צרכים אחרים.


היא גומרת לינוק, העיניים עצומות. הראש באיטיות ובעדינות עף אחורה. מבעד הפה הפתוח אפשר לראות את הלשון עדיין זזה.
רגע לפני כל הגוף בפעולה. היד מחפשת מה לתפוס. את החולצה שלי, את הלחי, את הרגל שלה. כל הגוף פעילות. יונקת. שקט.
רגע לפני בכי. נגמר העולם. רק תנו לי ציצי.
ועכשיו הראש מונח אחורה. שלווה גמורה. לה ולי.

 
תגידי לי. מה את חושבת? אי אפשר רגע לעבוד? כל הזמן לרוץ אחריך. שניה אני לא מסתכלת וכבר את על מדף הזכוכית של אחותי. מסתכלת במראה ומנסה לתלוש עגילים מהמתלה ודיסקים ממעל המערכת. רגע אחרי כבר עולה במדרגות. יורדת. מגיעה לספרים על המדפים, תפוחים בסלסלה. כוס עם מים שהיתה על השולחן הקטן מתרוקנת על השטיח. ואת ממשיכה לרוץ. אם הדלת החוצה פתוחה את בשניות בחוץ כבר יורדת במדרגות ורצה לשכנים. רגע אני לא מסתכלת ואת כבר במשימה חדשה, במקום אחר.

איפה אבא שלי שיבוא וישמור עליך קצת.
אני רק כתבתי שבע שורות ואת כבר במקום אחר עם דגל ישראל על קיסם בתוך הפה.
הנה. אני שומעת את האוטו שלו. ליאורי, סבא בא!



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה