יומיים אחרי, ועדיין הסנדלים מלאים באבק, והאזנים מתפלאות שאין מוסיקה באוויר.
האינדינגב הוא בעצם הארוע האנטי-קפטילסיטי של השנה, במסווה של פסטיבל מוסיקה.
בעולם הקפיטיליסטי לכל דבר יש מחיר - לאוכל, למגורים, לחוגים, להשכלה, לממתקים. לחניה.
לפעמים זה נדמה שבשביל לנשום אנחנו צריכים לשלם (ארנונה, למשל)
ושמטרתו של העולם הוא לקחת מאיתנו. כמה שאפשר וכמה שיותר.
באינדינגב זה הפוך. לוקחים הכי מעט שיכולים. לוקחים רק מה שצריך כדי שזה יקרה.
ועל פניו זה רק כסף. והיתרון הבולט הוא שהמחיר הוא כזה שמאפשר גם לאנשים שאין להם הרבה לבוא,
אבל כשנמצאים שם מבינים עד כמה זה משפיע על ההתנהגות של כולם.
במקום שבו אין פרסומות בכל פינה, שאין ארקציות שמטרתם שתפתח את הארנק,
אנשים מתנהגים הרבה יותר באנושיות אחד לשני.
ויש יותר שמחה, ונינוחות. ואנשים חולקים את מה שיש להם, ויושבים לך על המחצלת בלי לתהות אם זה בסדר.
ובכל פעם בסוף הפסטיבל יש הרגשה של מהפכה. שככה העולם יכול וצריך להיות.
ושזה לא כל כך מסובך כמו שזה נראה.
כולי הערכה עצומה לכל היוזמים והמקימים והבונים והמפעילים והאחראי על האתר, והאחראים על הבלוג,
והצלמים, ומוכרי הדיסקים וכולם כולם שעבדו כל כך קשה ומעולה כדי שזה יקרה.
השנה ברוב הפסטיבל לא היינו בתחושת האופוריה שהיינו בפסטיבלים הקודמים.
נראה לי שלפחות חלק מזה נובע מזה שהנה, הדבר המופלא הזה קורה כבר ארבע שנים,
ועדיין אמריקה עוד לא נפלה.
החיים שלנו בין אינדי אחד לשני הם כבר הרבה פחות קפיטיליסטים.
שוקי החלפות ובגדים מהרחוב, ירקות ישירות מהמגדל, חברים קרובים בחינוך ביתי,
יותר קשר עם מוכרים עצמאים.
והופעות - בלבונטין 7 ובאוזן בר, שמזכירים לנו שוב ושוב שיש לנו את הדבר הזה
ושאפשר גם אחרת.
בקרוב - התמונות
האינדינגב הוא בעצם הארוע האנטי-קפטילסיטי של השנה, במסווה של פסטיבל מוסיקה.
בעולם הקפיטיליסטי לכל דבר יש מחיר - לאוכל, למגורים, לחוגים, להשכלה, לממתקים. לחניה.
לפעמים זה נדמה שבשביל לנשום אנחנו צריכים לשלם (ארנונה, למשל)
ושמטרתו של העולם הוא לקחת מאיתנו. כמה שאפשר וכמה שיותר.
באינדינגב זה הפוך. לוקחים הכי מעט שיכולים. לוקחים רק מה שצריך כדי שזה יקרה.
ועל פניו זה רק כסף. והיתרון הבולט הוא שהמחיר הוא כזה שמאפשר גם לאנשים שאין להם הרבה לבוא,
אבל כשנמצאים שם מבינים עד כמה זה משפיע על ההתנהגות של כולם.
במקום שבו אין פרסומות בכל פינה, שאין ארקציות שמטרתם שתפתח את הארנק,
אנשים מתנהגים הרבה יותר באנושיות אחד לשני.
ויש יותר שמחה, ונינוחות. ואנשים חולקים את מה שיש להם, ויושבים לך על המחצלת בלי לתהות אם זה בסדר.
ובכל פעם בסוף הפסטיבל יש הרגשה של מהפכה. שככה העולם יכול וצריך להיות.
ושזה לא כל כך מסובך כמו שזה נראה.
כולי הערכה עצומה לכל היוזמים והמקימים והבונים והמפעילים והאחראי על האתר, והאחראים על הבלוג,
והצלמים, ומוכרי הדיסקים וכולם כולם שעבדו כל כך קשה ומעולה כדי שזה יקרה.
השנה ברוב הפסטיבל לא היינו בתחושת האופוריה שהיינו בפסטיבלים הקודמים.
נראה לי שלפחות חלק מזה נובע מזה שהנה, הדבר המופלא הזה קורה כבר ארבע שנים,
ועדיין אמריקה עוד לא נפלה.
החיים שלנו בין אינדי אחד לשני הם כבר הרבה פחות קפיטיליסטים.
שוקי החלפות ובגדים מהרחוב, ירקות ישירות מהמגדל, חברים קרובים בחינוך ביתי,
יותר קשר עם מוכרים עצמאים.
והופעות - בלבונטין 7 ובאוזן בר, שמזכירים לנו שוב ושוב שיש לנו את הדבר הזה
ושאפשר גם אחרת.
בקרוב - התמונות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה