סוף השבוע האחרון על כל מהומותיו בשטחים והשתיקה על כך בעיתונים, והמחשבה שזה הסימן, זה אומר שמתחילה אינתיפאדה ועוד יותר ההרגשה האוטומטית הזאת של די, לא עוד מלחמה ובאותו זמן מחשבה סותרת של יאללה, שיעשו בלגן ושאולי הם יצליחו סוף סוף להשתחרר מאיתנו, כי אני בשלום של דיבורים כבר לא מאמינה. וקמתי בבוקר ושוב המחשבות האלה של לברוח מפה וללכת כבר לגור במקום אחר, אבל איפה? ואני לא באמת יכולה. לא יכולה בלי עברית, לא יכולה בלי מה שנקרא "המנטליות" הישראלית, ואני לא רוצה אירופה, ארה"ב, מערב ובכלל אני לא רוצה להיות זרה ולא רוצה מזג אוויר אחר ולא רוצה להתגעגע לסביח
ועכשיו פתאום חשבתי על זה שאני רוצה לחיות פה. לגמרי, וגם כל כך הרבה דברים אני אוהבת אצל הישראלים, ובעצם מה שאני מרגישה ומה שכל החברים שלי מרגישים זה שאנחנו חיים תחת כיבוש.
זה לא כיבוש כמו שהפלסטינים חווים עם צבא ועוצר ומחסומים ואלימות. זה יותר כיבוש במובן הספרדי שלו. אומה שנחשבת אחת אבל יש בתוכה עמים שונים. רק מי שמאמין בלאום לא יכול להבין שעם יכול לכבוש את העם של עצמו. פתאום קלטתי שהרגש החזק הזה של - בסוף זה יגמר. בסוף הארץ הזאת תהיה שלנו, בסוף נוכל לחיות פה כמו שאנחנו רוצים. כשהבסקים רוצים להשתחרר מהשילטון הספרדי הם לא חולמים כל הזמן לברוח לארץ אחרת, הם רוצים את הארץ שלהם בחזרה.
ואני אפילו לא יכולה להגיד בחזרה, כי כמו שאני חולמת על הארץ שלי, היא לא היתה כך מעולם. מספיק לא היתה כך כדי שאני לא אוכל אפילו לדמיין אותה אחרת.
אני רוצה את העם שלי - האנשים החופשיים, שלא תאווי בצע, כוח, אדמות. שלא רוצים לחשוב שמישהו אחר טוב פחות מהם. העם שלי שמח כשהוא רואה אנשים בצבע אחר ברחוב, שכשיש הגירה מה שהוא חושב זה - וואי, אולי עכשיו יהיו כאן מועדונים שמנגנים מוסיקה אפריקאית חיה. העם שלי שרוצה את החיים שלו בהמון צבעים ולא רק באפור, שלא אכפת לו מה סוג המכונית ובכלל הלוואי שאפשר היה להגיע ברגל לכל מקום או לפחות בטרמפים/אוטובוס/רכבת.
העם שלי שאני רואה כבר שנים נלחם, הולך להפגנות, כותב בלוגים, נוסע לשטחים, אוכל גז, מחלק פליירים שוב ושוב. וכן, יש את החלק בעם שלי שכבר מזמן התייאש, שרק יושב בבית ומקסימום חולם על מקום אחר או שנכנס לדיכאון וחושב שמשהו דפוק אצלו, כי איך הוא לא מסתדר?
מגילות אני יכולה לכתוב על העם הזה שלי ומה הוא היה רוצה, ואולי זה אומר שלא התייאשתי ושאני עדיין מאמינה בנאיביות שמשאירה אותי צעירה לנצח שיכול להיות פה ממש טוב. אבל ממש טוב.
ועכשיו פתאום חשבתי על זה שאני רוצה לחיות פה. לגמרי, וגם כל כך הרבה דברים אני אוהבת אצל הישראלים, ובעצם מה שאני מרגישה ומה שכל החברים שלי מרגישים זה שאנחנו חיים תחת כיבוש.
זה לא כיבוש כמו שהפלסטינים חווים עם צבא ועוצר ומחסומים ואלימות. זה יותר כיבוש במובן הספרדי שלו. אומה שנחשבת אחת אבל יש בתוכה עמים שונים. רק מי שמאמין בלאום לא יכול להבין שעם יכול לכבוש את העם של עצמו. פתאום קלטתי שהרגש החזק הזה של - בסוף זה יגמר. בסוף הארץ הזאת תהיה שלנו, בסוף נוכל לחיות פה כמו שאנחנו רוצים. כשהבסקים רוצים להשתחרר מהשילטון הספרדי הם לא חולמים כל הזמן לברוח לארץ אחרת, הם רוצים את הארץ שלהם בחזרה.
ואני אפילו לא יכולה להגיד בחזרה, כי כמו שאני חולמת על הארץ שלי, היא לא היתה כך מעולם. מספיק לא היתה כך כדי שאני לא אוכל אפילו לדמיין אותה אחרת.
אני רוצה את העם שלי - האנשים החופשיים, שלא תאווי בצע, כוח, אדמות. שלא רוצים לחשוב שמישהו אחר טוב פחות מהם. העם שלי שמח כשהוא רואה אנשים בצבע אחר ברחוב, שכשיש הגירה מה שהוא חושב זה - וואי, אולי עכשיו יהיו כאן מועדונים שמנגנים מוסיקה אפריקאית חיה. העם שלי שרוצה את החיים שלו בהמון צבעים ולא רק באפור, שלא אכפת לו מה סוג המכונית ובכלל הלוואי שאפשר היה להגיע ברגל לכל מקום או לפחות בטרמפים/אוטובוס/רכבת.
העם שלי שאני רואה כבר שנים נלחם, הולך להפגנות, כותב בלוגים, נוסע לשטחים, אוכל גז, מחלק פליירים שוב ושוב. וכן, יש את החלק בעם שלי שכבר מזמן התייאש, שרק יושב בבית ומקסימום חולם על מקום אחר או שנכנס לדיכאון וחושב שמשהו דפוק אצלו, כי איך הוא לא מסתדר?
מגילות אני יכולה לכתוב על העם הזה שלי ומה הוא היה רוצה, ואולי זה אומר שלא התייאשתי ושאני עדיין מאמינה בנאיביות שמשאירה אותי צעירה לנצח שיכול להיות פה ממש טוב. אבל ממש טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה