יום שישי, 2 בדצמבר 2011

קירבה בין גברים ונשים

כמה מחשבות על גברים ועל נשים. נושא שאני מתעסקת בו כבר כמה שנים, ואולי הגיע הזמן שאני אכתוב על זה כאן.


שני דברים שבני אדם צריכים בשביל לחיות חיים טובים הוא פורקן וקירבה. בלי פורקן (בעיקר בכי אבל ממש לא רק, יש כל מיני סוגים של פורקן) החשיבה שלנו וההחלטות שלנו והמעשים שלנו מושפעים כל הזמן מרגשות שיש לנו, שלפעמים אנחנו אפילו לא מודעים אליהם. בלי קירבה - לא יכול להיות פורקן וגם כשאין לנו קירבה לאנשים אחרים, אנחנו תמיד במאמץ לחפש אותה או יותר גרוע, במאמץ להצליח ולחיות בלעדיה, לתפקד בלעדיה.

בשני הנושאים האלה גברים, זאת אומרת בנים, אפילו מגיל ממש צעיר של תינוקות - נפגעים. בנים מקבלים פחות חום פיסי ופחות קירבה פיסית מההורים שלהם, והבכי שלהם פחות לגיטימי (מדהים אבל בחיי ששמעתי את זה מכל מיני מחקרים). אבל לגבי גילאים יותר מאוחרים אנחנו לא צריכים מחקרים בשביל שנוכל לראות שאומרים לבנים משפטים כמו - אל תבכה, מה אתה בת?
אני חושבת שבחינוך הפמינסטי שלי למדתי להסתכל על השאלה הזאת כעל פגיעה בבנות. הלהיות בת כאן זה הדבר הכי גרוע, וגם זה אומר שבנות הן בכייניות.
אבל כמסתכלים על זה מהצד של הבנים מה שהבנים לומדים זה שאסור להם לבכות.
הם גם צריכים להסתדר יותר לבד, מוערכים יותר על המעשים שלהם מאשר על קשרים שלהם, מעודדים למשימות ופחות לקשרים עם בנים אחרים או בנות אחרות.

בגיל עשר אחת עשרה אנחנו רואים את זה כבר ממש חזק. שבנים פחות בונים ושבנות יותר עסוקות בקשרים שלהן עם חברות מאשר נאמר בלימודים (ברור שיש כאן מלא דיכוי נשים גם, לא רוצה להכנס לזה כרגע).

ואז מגיעים גילאי 13, 14 (בטח היום כבר לפני) ונפתח הצוהר הזה בן בנים ובנות. אחרי שנים של הפרדה, שבנים ובנות לומדים שעדיף להם לשחק עם בני מינם (אפשר לראות את זה בכל גן, בכל כיתה א' וכו') סוף סוף מותר להתקרב מחדש (כי ברור, לי לפחות, שאין באמת סיבה שבנים ובנות לא יהיו תמיד בכל גיל החברים הכי טובים).

אז אנחנו בגיל 13 נגיד, ומה יש לנו? שתי קבוצות ג'נדריות, מופרדות אחת מהשניה שעכשיו התפקיד שלהן מבחינת גיל היא להתקרב. אחת הקבוצות עודדה כל חייה להיות קרובה לאנשים אחרים, לפרוק, להביע רגשות. להיות בקשרים, לראות בהם את הדבר הכי חשוב ומנגד הקבוצה השניה עודדה לפחות קירבה, פחות רגשות ויותר מעשים וכו'.
בצורה הגיונית ורציונלית - איזה מין הקבוצות יהיה הגיוני שהיא תפעל בשביל הקירבה הזאת בין המינים? הנשים/בנות כמובן. הן אלה שאומנו לכך כל חייהם (היינו יכולים אפילו לחשוב שבשביל הרגע הזה הן אומנו כך). אבל למרבה ההפתעה - לא. בנים (ומאוחר יותר גברים) הם אלה שתפקידם ליזום את הקשר הזה. ליזום, לחזר, להוביל, לקבוע איך נראה הקשר.

קצת מפתיע, לא?

ואז אנחנו כועסות שהם לא יודעים לעשות את זה כמו שצריך. מה הפלא? החברה עשתה ככל שביכולתה עד לנקודה הזאת לפגוע בכישורים המולדים שלהם שהיו יכולים להיות מאד מועילים בשלב זה.

ומה התפקיד שלנו בסיפור הזה? (שלנו הנשים) - לא לעשות כלום. להיות פסיביות. וקשה לנו לראות בזה משהו שאנחנו עושות לא בסדר, כי הרי אנחנו לא עושות כלום אבל זאת הנקודה. שהפסיביות הזאת היא הרבה מאד.


אני מפסיקה כאן להפעם, למרות שיש לי עוד הרבה להגיד על איך הסיפור הזה ממשיך ובשביל מה הוא בכלל קיים. אני רק אגיד שהסיבה לכל זה (או לפחות אחת הסיבות) היא שכדי שגברים יוכלו לעשות התפקידים שהחברה מיעדת להם - לעבוד, להלחם וכו' (בשביל זה הם צריכים לא להרגיש ולא להבין באמת עד כמה הם אהובים) והתפקיד של הנשים באותו עניין - להיות פסיביות. לא להפריע לגבר ללכת לעבודה, ללכת למלחמה.

המשך יבוא...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה