זאת הזדמנות להודות אישית לרותו מודן על כך שכתבה ספר במיוחד בשבילנו. באמת יפה מצידה.
זה נראה כאילו היא שמה אצלנו מצלמה נסתרת והשתמשה בחומרים בשביל הספר. וכל זה אפילו בלי להכיר אותנו.
יש לנו יחסים מאד עמוקים ומורכבים עם נימוסי שולחן.
יש לי זכרון ילדות מבר מצווה משפחתית שבה סבא שלי ישב ובצורה מסודרת הסביר לי בפרטים איך אמורים להתנהג על יד השולחן. את הרוב כבר ידעתי כמובן (לא שמים מרפקים על השולחן ובטח שלא משעינים את הברך) אבל בכל זאת אני זוכרת את ההסבר ההוא.
לצערי הרב מאד מאד הילדות שלי לא זכו להכיר אותו. אחת הפעמים שסיפרתי להן עליו היתה כשהייתי במצב רוח פראי במיוחד והתחלתי מלחמת אוכל (זרקנו ענבים.. לא כזה מטורף). אמרתי להן שאני בטוחה שאפילו הוא לא היה עומד בפיתוי והיה מצטרף להמולה ולצחוקים.
לפני חודש בערך הכנתי סקונס (מעין לחמניות מתוקות אנגליות). ישבנו בחצר מסביב לשולחן עגול ואירגנו לנו מסיבת תה. ישבנו לנו כל הבנות עם סקונס ושמנת וריבה ותה כמובן. תוך כמה שניות האצבעות שלנו היו מרוחות (בכל הדברים הנ"ל). תוך כדי ליקוק אצבעות שאלתי אותן אם נראה להן שהצלחנו לעשות מסיבת תה אנגלית אמיתית. התחלנו לפנטז על איך היה אם מלכת אנגליה היתה מצטרפת אלינו.
סיכמנו את השיחה ב- מה זה שווה להיות מלכת אנגליה אם את לא יכולה ללקק את האצבעות.
אני חושבת שזה משפט שממצה את עולם המעמדות בצורה משולמת ומסביר לעומק למה אנחנו שמחות להיות מה שאנחנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה