חזרתי עכשיו משני סרטים בפסטיבל סרטי מוסיקה תעודיים. למרות הפורטוגזית ללא תרגום נהניתי מאד.
הסרט היותר מוצלח מבין שניהם היה על Dzi Croquettes - תאטרון ברזילאי משנות השבעים של גברים שמעזים לעשות הכל. לצערי לא הבנתי את כל הדיבורים, אבל הקטעים של התאטרון היו שווים את הסבלנות. תעוזה, כשרון, צבע וגאווה, וכל זה בתקופה של דיקטטורה קשוחה בברזיל.
הבמאית היא בתו של מי שהיה במשך תקופה מעצב התפאורה של התאטרון, ובסרט יש קטעים שלה כילדה, מחופשת בתוך כל העולם הזוהר הזה.
בקטע קצר שהיה באנגלית אומר אחד מהם לקהל - אם באתם להופעה של גברים, זה לא המקום הנכון, כי אנחנו לא גברים. אנחנו גם לא נשים. אנחנו חיברנו ביניהם. אנחנו פשוט בני אדם (people), בדיוק כמוכם (גם אתם בני אדם, נכון?)
אפשר לקרוא על הסרט כאן http://www.dzicroquettes.com/ ואני מקווה שהוא יגיע לארץ כי אני מחכה לראות אותו עם תרגום. שימו לב באתר שהשורה השניה היא באנגלית.
הטריילר של הסרט -
בזמן הסרט, למרות שישבתי לבד ולא הבנתי אף מילה הרגשתי שייכת והייתי גאה מכמה שהומוסקסואלים יכולים להיות אמיצים.
הסרט היותר מוצלח מבין שניהם היה על Dzi Croquettes - תאטרון ברזילאי משנות השבעים של גברים שמעזים לעשות הכל. לצערי לא הבנתי את כל הדיבורים, אבל הקטעים של התאטרון היו שווים את הסבלנות. תעוזה, כשרון, צבע וגאווה, וכל זה בתקופה של דיקטטורה קשוחה בברזיל.
הבמאית היא בתו של מי שהיה במשך תקופה מעצב התפאורה של התאטרון, ובסרט יש קטעים שלה כילדה, מחופשת בתוך כל העולם הזוהר הזה.
אפשר לקרוא על הסרט כאן http://www.dzicroquettes.com/ ואני מקווה שהוא יגיע לארץ כי אני מחכה לראות אותו עם תרגום. שימו לב באתר שהשורה השניה היא באנגלית.
הטריילר של הסרט -
בזמן הסרט, למרות שישבתי לבד ולא הבנתי אף מילה הרגשתי שייכת והייתי גאה מכמה שהומוסקסואלים יכולים להיות אמיצים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה